סדרות / אורח לשבת

שערי תשובה לא ננעלים לעולם!

אנו נמצאים כעת בערב פסח שני, מועד יוצא דופן, מן 'מקצה שיפורים' כזה. בלוח 'היום יום' של חב"ד בפסח שני מופיע בשם האדמו"ר הריי"צ: "פסח שני ענינו שאף פעם לא אבוד, יכולים תמיד לתקן, אפילו מי שהיה טמא או בדרך רחוקה, אף על פי כן יכולים לתקן". או כביטוי החסידי החב"די המפורסם – "עס איז ניטא קיין פארפאלן", אין דבר אבוד.

אחת השאלות המרכזיות בעבודת ה' היא: כמה מידת הרחמים האלוקית מאפשרת תיקון? יש איזשהו קו גבול מסוים בדברים האלו? עד מתי האדם יכול להרגיש עדיין רצוי לפני הבורא?

אפשר להמשיך את השאלה: חוץ מקרבן פסח, בשאר הקרבנות "עבר זמנו בטל קרבנו"! בעולת ראייה וחגיגה יש להם שבוע תשלומים, אבל לא יותר ולא בכל דבר, ואין ספק שבהרבה דברים אין אפילו אפשרות שנייה.

כל הנושא של החמץ בפסח זה ההחמצה. אדם שהחמיץ את השעה, איבד את השעה. גם בפסח שני אמנם ניתנה הזדמנות שנייה, אך יש לשלול טעות חמורה של אנשים הטועים ואומרים שמכיוון שיש פסח שני אני יכול לדלג על פסח ראשון. לכתחילה אדם צריך לנצל את ההזדמנות הראשונה שבאה לידיו, מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה, ומצד שני יש מסר שבדיעבד אפשר לתקן.

אנחנו לא יכולים לרדת לסוף מחשבתו העמוקה של הקדוש ברוך הוא מדוע דווקא בקרבנות מסוימים ניתן לתקן ובאחרים לא. הוא נותן לנו חבל ארוך מאוד, עובדה ששכר ועונש הם לא צמודים, הם לטווח רחוק, כדי שלאדם תהיה בחירה חופשית.

התיקון הוא בדרכים שונות, יש דרכי תשובה ויש הרבה הזדמנויות לתקן. נכון, את הנעשה אין להשיב, אבל אפילו בממזר שעליו נאמר "מעוות לא יוכל לתקון", יכול האב לעשות תשובה, כך אומרת ההלכה. שהרי בן ממזר חייב בכבוד אביו אם אביו עשה תשובה, וזה למרות ש"מעוות לא יוכל לתקון".

כלומר, על החטא עצמו הוא יכול לעשות תשובה, אבל הבן יישאר ממזר.

אכן. ביהדות יש מסרים כפולים: מי שחס ושלום רצח אדם, להחיות אותו הוא לא יוכל, אבל תשובה הוא יכול לעשות. ובדרכי תשובה מציעים לו שיאמץ יתום וכדומה, כתשובת המשקל למציאות הנוראה שיצר. זאת אומרת, קיים כאן מסר מורכב: מצד אחד צריך לדעת שהחמצה היא החמצה ומעוות לא יוכל לתקון, ומצד שני ישנן דרכי תשובה. שערי תשובה לא ננעלים לעולם!

במקרה של גזל הרבים, הגזלן לא יכול להשיב את הגזלה לאותו אדם שהוא גזל ממנו, ולכן הגמרא אומרת שיתעסק בצרכי ציבור. מבחינה רוחנית הוא יוכל לתקן את המעוות על ידי שיוציא כסף לצרכי הציבור, אבל לתקן כלפי אותו אדם שאותו הוא גזל הוא לא יוכל. מצד ה'גברא' החוטא הוא יכול לתקן, אבל מצד ה'חפצא' של החטא הוא לא יכול.

המסרים מורכבים וזה טוב שהם מורכבים, זה לא חד־ממדי, כמו אלו שתופסים שמכיוון שיש הזדמנות שנייה האדם יכול לכתחילה להחמיץ מצווה על מנת שיתקן אחר כך. הוא אמנם יכול לתקן, אבל לא את אותו חטא, אלא בדרכים אחרות. הוא יוכל להגיע לרמה רוחנית אחרי החטא כמו שהיה לפני החטא, ואף מעבר לה.

מה צריך להיות היחס לדרכי התיקון שמוזכרות בספרי המקובלים למיניהם?

הבעל שם טוב התנגד לזה. עבדו את ה' בשמחה! החסידות הדגישה יותר את הצד הזה, שלא לחטט יותר מדי בחטא, אלא לבנות קומה מעליו, לעשות תיקונים בתחום אחר, יותר לימוד תורה, יותר צדקה ויותר תפילה. החיטוט בחטא עצמו הוא בעייתי כי אז האדם שקוע בחטא. ככל שאתה בונה את העולם הרוחני גבוה יותר אתה בעצם יוצא מהחטא.

בחסידות דיברו על כך רבות. הסדר הוא "סור מרע ועשה טוב", אבל יעקב שֹיכל את ידיו והעדיף את אפרים על פני מנשה, כי מנשה הוא מלשון "נשני" שזה סור מרע, ואפרים "הפרני" שזה עשה טוב. לכאורה מנשה קודם כי הוא "סור מרע" ואחריו אפרים שהוא "עשה טוב" - כך אומר השכל הישר, אבל יעקב אבינו הופך את הסדר: לפעמים עשה טוב קודם לסור מרע, כי על ידי שאתה עושה טוב גם תסור מהרע, ולכן הוא העדיף את אפרים על פני מנשה. את זה אומרים ה'שפת אמת' וה'שם משמואל' ועוד, והרעיון הזה נמצא בחסידות הרבה וגם אצל הרב זצ"ל - צריך פחות לתקן את הרע ויותר לעשות טוב, כי עשיית הטוב מתקנת את הרע.

אין סוף לאפשרויות, אף פעם אסור להתייאש, זאת הנקודה, אסור להתייאש אף פעם, גם מי שנפל מאות פעמים. על דרך ההלצה אמרו שאין קל יותר מאשר להיגמל מעישון, עובדה שהאדם עשה את זה כבר מאה פעמים... ואף על פי כן אנשים נגמלים, אפשר להיגמל, קשה אבל אפשר.

אין ספק שצריך סייעתא דשמיא גדולה, האדם לא תמיד מסוגל, אך הוא צריך לעשות את המאמץ הראשוני, פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואחר כך באה סייעתא דשמיא.

נזכרתי בסיפור מופלא. נתבקשתי פעם לבוא להעביר שיעור בליל שבועות בבית כנסת אחד. העברתי שיעור על עישון ביום טוב, ומסקנת השיעור הייתה שכמובן היום אין לזה שום היתר והדעה הרווחת בין הפוסקים היא שאסור לעשן ביום טוב.

בסוף השיעור ניגש אליי יהודי אחד, ואמר לי: "תראה, אני לא יודע מה לעשות עכשיו. אני מעשן בדרך כלל שתים־שלוש חפיסות ביום, ואני לא יכול בלי זה, עד כדי כך שבשבת אני ממלא לפני שבת עשן בתוך בקבוקים! ועכשיו ביום טוב לא מילאתי, ואתה אמרת שאסור ואני לא יכול בלי, ויש עוד חצי יום עד סוף שבועות, מה אני עושה?".

אמרתי לו: "אין עצה ואין תבונה כנגד ה', אני לא יודע מה להגיד לך אבל אסור. נסה להפסיק לעשן בכלל"... והוא ענה לי: "אין סיכוי, כבר ניסיתי כמה פעמים, האמן לי שאני אבוד".

אבל לא הייתה לו ברירה, אז הוא החליט שהוא מנסה. באסרו חג בבוקר מגיע אלי רב בית הכנסת ואומר לי "תשמע, היהודי ניגש אליי ואמר שהוא לא עישן כל היום טוב והחליט להמשיך במוצאי יום טוב, הוא לא עישן כבר יממה שלמה!". אמרתי לו שבסך הכל הוא החזיק מעמד יום אחד...

שבועיים אחר כך הגיע אליי שליח עם ספר עטוף, מתנה מאשתו של היהודי. הוא כבר שבועיים לא עישן והיא רוצה להודות. אמרתי לעצמי: נו טוב, שבועיים הוא החזיק מעמד, הוא בטח יישבר עוד רגע.

שנה אחר כך אני מגיע שוב להעביר שם שיעור בליל שבועות, והיהודי מחכה לי בחוץ ואומר לי: "חג שמח כבוד הרב, שנה שלמה עברה משבועות הקודם ולא עישנתי!".