מדורים / נשים

שיחת־נפש בהמית 

כתוב שה' אוהב במיוחד את אלה שנעלבים ואינם עולבים. בחסידות מדברים גם על מדרגה גבוהה יותר – לא להיעלב בכלל. איך אפשר לא להיעלב? הרי הטבע הפשוט של האדם הוא להיעלב כשמעליבים אותו.

הבעל שם טוב אומר, שיש כמה תנאים בשביל להיות חסיד. אחד מהם זה לנהוג ב'מידת ההשתוות'. "שויתי ה' לנגדי תמיד – 'שויתי' לשון השתוות, בכל דבר שיארע לו יהא הכל שווה אצלו, בין בעניין שמשבחין אותו בני אדם, או מבזין אותו".

לאדם הממוצע זה נראה רחוק מהמציאות. ה' ברא אותנו עם צרכים אנושיים, כמו שמירה על כבוד עצמי מינימלי, וגם עם כוחות מנוגדים בתוך הנפש שיכולים לפעמים ליצור בלגן גדול. אבל הוא נתן לנו גם תורה שתלמד אותנו איך להתמודד איתם, ותאפשר לנו לגלות שהכוחות שמושכים למטה, יכולים גם לקחת אותנו הכי למעלה, אם רק נדע לעבוד איתם נכון.

לכל יהודי יש נפש בהמית ונפש אלוקית. עם הנפש האלוקית אין לנו שום בעיה (חוץ מהעדר מסוים בנוכחותה בחלק גדול מהזמן...), אך הבהמית מושכת אותנו לצרכים של גשמיות ושל אגו. אם נלמד לתקשר איתה, נוכל להוציא ממנה הרבה טוב. אפשר להגיד עליה שהיא מתוחכמת מאוד, ויש לה הרבה שיטות עבודה. היא יכולה למשל לבוא ולהגיד לך: בא לי קצת כבוד, קצת צומי, בואי נעשה איזה משהו טוב לעולם... אבל משהו שיזכה אותנו בהרבה הערכה!. ואת עונה לה – יאללה, בואי נלך על זה!. עד כאן זה טוב. הנפש הבהמית גורמת לך לעשות טוב בעולם, את רוכבת עליה. מעולה. גם המשיח רוכב על חמור.

הבעיה בציפייה האנושית לכבוד והערכה, היא שלא תמיד אנחנו משיגים בדיוק את מה שחשבנו, אולי אפילו בדרך כלל לא, והאכזבה שנוצרת כאן יכולה להיות מאוד פוגעת. המקום הטוב והפשוט של לרצות לעשות טוב בעולם, עלול להפוך למקום של התמרמרות על העולם כפוי הטובה והרבה רחמים עצמיים על מר גורלי.

מבחינת היחסים עם הנפש הבהמית, יש פה בעצם רק רגע אחד קטן של חוסר תשומת לב שבו מתרחשת התחלפות תפקידים בלתי מודעת, ופתאום היא מתחילה לבוא אלייך בטענות: היי! איפה הכבוד שהבטחת? איפה הצומי? הלו, סיכמנו משהו!. ומכאן מתחיל בלגן. בשנייה היא קופצת לך על הגב, הבהמית, במקום שתרכבי עליה... וכשבהמה רוכבת לך על הגב, אין ספק שזו הרגשה מאד לא נוחה. מכבידה ממש.

לא רק אינטרסים

אז זה כל מה שמעניין אותי, רק הערכת הסביבה?! מן הסתם לא. כשיש רצון פנימי לנתינה, אז יש שם באמת מקום טהור של רצון טוב – שאני אתן ואחרים יקבלו. אבל לפעמים מתלווה אליו עוד תופעת לוואי, אנושית ולגיטימית לחלוטין מצד אחד, אבל גם כזו שקצת תוקעת מקלות בגלגלים מצד שני, והיא הצורך להרגיש נצרכים וחשובים. לפעמים היא גם מלווה בפחד שיעשו לי 'השתמש וזרוק', ויתייחסו אליי כמו אל צלחת חד פעמית.

אבל אפשר להקדים רפואה למכה: במקום שאחרים יעשו לי 'השתמש וזרוק' אני אעשה את זה לעצמי. כלומר, לנפש הבהמית שלי. ואז אגלה שזה לא באמת כל כך מפחיד. אני אשתמש בכך שהיא גורמת לי לעשות טוב מסיבותיה האינטרסנטיות, אבל אחרי שעשיתי אותו, כשהיא באה בדרישות, אני אגיד לה – הלו אחותי! את לא הסיפור כאן! אני רוצה לעשות רק את רצון ה' בפשיטות ובנקיות, אז אל תתערבי לי פה עם צרכים אגואיסטים... זה לא באמת מה שמעניין אותי. שתינו יודעות את זה.

אין מה להיבהל מהקול הפנימי האנוכי הזה כי בסופו של דבר, הוא זה שמניע אותי לפעול בעולם, וגם הוא, כמוני, שליח של ה' יתברך. ככל שאדע לתקשר עם המקום הזה בצורה נכונה, כך אצליח לגייס אותו לצד האמיתי שלי, זה שפשוט רוצה למלא את הייעוד שלו בעולם, הכי טוב שאפשר.