מדורים / נשים

שברתי את היד

"מורנו הבעל שם טוב אמר: כל דבר ודבר שהאדם רואה או שומע, הוא הוראת הנהגה בעבודת ה'. וזהו עניין העבודה, להבין ולהשכיל מכל דרך בעבודת ה'"(היום יום, ט' אייר).

שעת בוקר מוקדמת, בחדר הקבלה של חדר המיון השתדלתי לחשוק שפתיים ולא לדמוע כמו ילדה קטנה. האורטופד בחן את הצילום ואת הנפיחות שצמחה בשורש כף היד ופסק שיש "ליישר" את השבר.

הוכנסתי לחדר קטן ולאחר זריקת הרדמה מקומית, גלגל לעברי הרופא מתקן מוזר. הבטתי בו בחשדנות. "זה נראה לקוח מימים אפלים בהיסטוריה היהודית" ציינתי בחשש. "אינקוויזציוני לגמרי!" הסכים איתי הרופא בעליצות ותחב במיומנות שלש מאצבעותיי לתוך סריגי ברזל התלויים גבוה על מוט הברזל.                                                                                                                                                                                                                       

חשבונות רבים

השבר המסכן נתלה באוויר, נתון לחסדיו של כח המשיכה. הייתי המומה, ככה מיישרים שבר במאה העשרים ואחת?

ואז הגיע השיעור הגדול ביותר, שבעבורו כנראה הובלתי הנה בידיו  הרחומות של הקדוש ברוך הוא. "תרפי!" אמר לי האורטופד בקול מתרה. "עכשיו העבודה שלך היא – להרפות!".

על ידי,  שמעתי את קולו הנינוח של בעלי מנחה את הילדים בנייד איך להתארגן לבד ליציאה מן הבית למוסדות החינוך. גלים של לחץ ודאגה חלפו בי. איך הם יסתדרו? "קוקו לקטנה" גנחתי. "מי יעשה לה קוקו?"

"תרפי" חזר הרופא על מילת הקסם ובעיניו הבהוב של אזהרה. "את רוצה שזה יתיישר?" נשמתי עמוק. ככה? לא להוביל, לנווט, לדאוג, לסדר, לארגן, לוודא... איך אפשר?

"האלוקים עשה את האדם ישר והמה ביקשו חשבונות רבים". להרפות, להניח בצד את ה"חשבונות הרבים" כדי שיהיה ישר. מי? השבר שלי, וכנראה גם אני בעצמי.

על מי הצרור

היד התלויה היתלה בי. רגעים הייתה רפויה להפליא, ורגעים שוב החזיקה את עצמה בכוח. נזכרתי באותו טרמפיסט עני שישב בעגלה כשהשק הגדול מונח עדיין על כתפו. "יפה שאספת אותי" הוא הסביר לבעל העגלה הנדיב. "אני לא רוצה להעמיס עליך גם את הצרור".

חצי שעה ארך שיעור ההרפיה המאלף הזה. זמן מספיק להיזכר גם באמרה מתוך ספר "היום יום" לתאריך כ"ט סיון: "עבודת האדם על־פי תורת החסידות, להרגיל עצמו לראות ענין השגחה פרטית, איך כי בטובו יתברך מחדש את העולם והנבראים בכל רגע בהשגחה הפרטית, אשר זה (ו)אך זה הוא מציאות הנבראים, חיותם וקיומם".

טוב, אז יש מי שנושא את הצרור שלי, וגם אותי עצמי. לא רק נושא, אלא גם "מחדש" את מציאותינו בכל רגע. ומוביל אותנו בטובו, בהשגחה פרטית, למקומות הנכונים שבהם נוכל למלא את התפקידים שהוטלו עלינו.

נוכל למלא, אם רק נרפה.

היד גובסה והלקח נשמר. מעניק כוחות לימים שיבואו.