מדורים / כתר שם טוב - טעימות מתורתו של הבעש"ט

שבירה של הכלה

בְּש"ס דִּמְנָחוֹת (צט, א), אָמַר רֵישׁ לְקִישׁ: "פְּעָמִים שֶׁבִּטּוּלָהּ שֶׁל תּוֹרָה זֶהוּ יְסוֹדָהּ, דִּכְתִיב: 'אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ' (שמות לד א), מְלַמֵּד דְּאָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִישַׁר כֹּחֲךָ שֶׁשִּׁבַּרְתָּ" וְכוּ'. וְהוּא תָּמוּהַּ, אֵיךְ אֶפְשַׁר שֶׁבִּטּוּלָהּ שֶׁל תּוֹרָה זֶהוּ יְסוֹדָהּ? וּפֵרֵשׁ הַבַּעַל שֵׁם טוֹב, כִּי "וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב" (יחזקאל א יד), לְפִי שֶׁכָּל דָּבָר מִתְלַהֵב לָשׁוּב לְשָׁרְשׁוֹ, וּלְכָךְ עַל־יְדֵי אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה וְעֵסֶק מַשָּׂא־וּמַתָּן מְעַט, שֶׁמְּבַטֵּל הָאָדָם מִלִּמּוּד וַעֲבוֹדַת ה', אָז נָחָה הַנְּשָׁמָה מֵהִתְלַהֲבוּתָהּ וְנִתְחַזְּקָה וְכוּ'. וּבָזֶה יוּבַן מַאֲמַר רֵישׁ לָקִישׁ פְּעָמִים שֶׁבִּטּוּלָהּ שֶׁל תּוֹרָה זֶה יְסוֹדָהּ, בְּסוֹד "וְהַחַיּוֹת רָצוֹא וָשׁוֹב", וְהָבֵן.

(כתר שם טוב, סימן לד)

 

הניגוד שבין חטא העגל למעמד הר סיני נצרב בתודעתנו כשפלות שאין לשאתה וכעלבון שאין חמור ממנו כלפי ה' יתברך.

אמנם במבט של נצח יש מקום להתבונן בפרשה הכואבת לא רק מתוך נקודת מבט של מרירות החטא וכמיהת התשובה, אלא גם כפי שהדברים נראים מצדו יתברך – שהרי בסופו של דבר אין כאן חטא רגיל אלא אחת מפרשיותיה של תורה, שכל דבריה אמת וצדק. מבחינה מסוימת, אם התורה מלמדת שמיד לאחר מתן תורה בא חטא העגל, הרי שיש ממד של הבנה שבו כך בדיוק צריך להיות, וכדבר ה' אל משה: "יישר כוחך ששיברת!".

במבט חיצוני, שבירת הלוחות מבטאת את שיא הניגוד בין קדושת התורה לשפלות העם. בשעה שירד משה מן ההר וראה את שנעשה, הבין שלא ניתן לגשר על הפער. החלטתו לשבור את הלוחות הייתה, לפיכך, כהודאה בכישלון.

אולם במבט פנימי, שבירת הלוחות מבטאת יכולת עצומה של קבלה והכלה. כידוע, ניתן היה גם להכריע אחרת – לשבור/למחות את העם ולהותיר את הלוחות בשלמותם. משה רבנו, כאשר נשאל על כך, בחר להניח את כל כובד משקלו על הכף הנוטה לצדם של ישראל. לאור זאת, מסתבר שגם כאשר שבר את הלוחות לא ראה בכך סתירה הסותמת את הגולל על מתן תורה, אלא שלב נוסף בדרך שנועד להעמיק את הקשר הפנימי בין דברי התורה ובין העם.

דברי הבעש"ט מאירים את משמעות ההבנה הזו לקבלת התורה הפרטית של כל אחד ואחד מישראל. "פעמים שביטולה של תורה זהו יסודה" – לא סתירה אלא שלמות. מתוך נקודת מבט אנושית מוכרחה השלמות הזו להתפצל לשני צדדים, ולכן אנו מצרים על כל ביטול תורה ודוחקים בעצמנו למלא את רגעינו בלימודה וקיומה של תורה, אולם הקב"ה יודע לומר לנו גם יישר כוח על אותם רגעי בטלה המאפשרים את אחיזת התורה בעולם הגשמי, דרך נשמות הנתונות בגופים גשמיים.

מה תפקידם של רגעי הבטלה? "לפי שכל דבר מתלהב לשוב לשורשו". ה"דבר", כאן, הוא הנשמה שבגוף. כידוע, בשעה ששמעו ישראל "אנכי" ו"לא יהיה לך" מפי הגבורה – פרחה נשמתם. בחסידות נמשלת התרחשות כזו ל"קירוב המאור אל הניצוץ", כאשר הלהבה הגדולה אוספת אליה את השלהבת הקטנה, המנתרת על עומדה ונמתחת לקראתה. המאור מפיח חיים בניצוץ, ומגלה את האמת – שהמעטפת הגשמית צרה מהכיל אותו. שכל מחמדי העולם הזה אינם כלום בעיניו, משום ששורשו נטוע בעליונים ואליו הוא כוסף.

לא אנו בלבד מגיבים כך, אלא אפילו חיות הקודש אינן מסוגלות לעמוד בפני האור המאיר עליהן, ובכל רגע הן נמצאות במצב הקרוב להתאיינות ולכלות הנפש. מה תקנתן? "רצוא ושוב". תנועת בזק המגבה כל ריצת התעלות בשיבה אל גבולות הכלי, נפילת מתח מתוכננת שהיא יסוד קיומן של חיות הקודש.

ואצלנו – שבירת הלוחות. ביטולה של תורה כיסוד לקיומה. רגעים של חולין, של היסח דעת, קצת מנוחה, קצת פרנסה, קצת אכילה ושתייה. גם מי שכל הווייתו קשורה בתורה ומשוקעת בה, עדיין אינו נמלט מן הרגעים הללו. במקום לחוות אותם רק כ"ביטולה של תורה", אונס מצער ומביש, מציע לנו הבעש"ט לומר גם לעצמנו "יישר כוח", להתבונן בהפסקה לא כשבר אלא כחלק מהרצף, יסודה של תורה.