סדרות / חגי ישראל ומועדיו / ספירת העומר / השביעיה הסודית של ספירת העומר

שבוע רביעי - משה רבינו

בשבוע הרביעי של ספירת העומר אנו חיים עם משה רבינו, המבטא במבנה שלנו את מדת הנצח. משה הוא הרועה הנאמן, המלמד אמונה וביטחון ובידו ניתנה התורה הנצחית. במהלך השבוע, נגלה את הבחינות השונות בתוך משה, וננסה בעזרת ה' ללכת בדרכו. מתחילים!

חסד שבנצח – אהבת נצח

חסד שבנצח פירושו האהבה שמתגלה אצל משה רבינו – אברהם אבינו בתוך משה – "משה רבינו אוהב ישראל היה". באהבת משה לישראל יש כוח אדיר, עד כדי מסירות נפש: "וְעַתָּה אִם תִּשָּׂא חַטָּאתָם וְאִם אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ". בחסידות מוסבר שאהבת ישראל היא ביטוי שיא לאהבת ה': כיוון שכאשר אנו מאוד אוהבים מישהו, אנו אוהבים את מה שהוא אוהב ("לאהוב מה שהאהוב אוהב"), ולכן מי שאוהב את ה' בכל נפשו, עד מסירות נפש ממש, אוהב את בניו־אהוביו של ה' באותה מסירות נפש. וכך אומר משה לה': אני כל־כך אוהב את בניך שבלעדיהם אין טעם לחיי. כלפי חוץ, הקדוש ברוך הוא כעס אז על ישראל ורצה לכלותם, אבל משה קלט את המסר הפנימי של ה' הקורא למשה 'לנצח' אותו בתפילה ולגלות את אהבת ה' הנצחית לישראל.

חז"ל אומרים שהקדוש ברוך הוא נתן את "פלפולה של תורה" למשה עצמו אך משה נהג בעין טובה ומסר זאת לכל ישראל. משה אינו מסוגל להותיר אצלו משהו מהתורה היקרה מפז, והוא מוסר את התורה בשלמות לעמו האהוב, חסד שבנצח. ביום הזה, כל אחד מאיתנו צריך להפנות את כוח הניצוח שלו כדי לגלות עומקים חדשים באהבת ישראל.

גבורה שבנצח – ירא בשת

ראשית דרכו של משה כגואל ישראל היא במעשה הגבורה של הכאת המצרי (מתוך אהבת ישראל), גבורה שבנצח, יצחק אבינו בתוך משה. כתוצאה ממעשה זה נחשפה גם פנימיות הגבורה, מידת היראה, "וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר". אך הביטוי הגבוה יותר של יראת משה היה במעמד הסנה, "וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו כִּי יָרֵא מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹקים". בקבלה מוסבר שמשה מתקן את נשמת הֶבֶל: הבל חטא בכך ש"הביט בשכינה" ואילו משה מגיב להתגלות ה' ביראה בדרגתה הגבוהה ביותר: יראה של בושה קיומית מעצם העמידה מול ה', "יראת בשת" (בלשון הזוהר). בזכות משה, קיבלו כל ישראל את המידה הזו במעמד הר סיני, כפי שנאמר "וּבַעֲבוּר תִּהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פְּנֵיכֶם לְבִלְתִּי תֶחֱטָאוּ". זו לא בושה להתבייש מה'.

תפארת שבנצח – עץ חיים היא

כבר למדנו שמשה הוא הפנימיות של יעקב אבינו, "עמוד התורה" בין האבות. כאשר מתגלה הממד הפנימי של יעקב בתוך משה, אנו זוכים לקבל בפועל את "תורת משה עבדי" – יעקב שבמשה, תפארת שבנצח. האמת הנצחית של יעקב אבינו ("יעקב לא מת") מתגלה בתורת משה אמת, שהיא היא "עץ החיים". ובאמת, בכל אחד מאיתנו העוסק בתורה מתגלה באותה עת "ניצוץ משה", תפארת שבנצח.

בפנימיות התפארת נמצאת מידת הרחמים והדבר מודגש בכך שיעקב ומשה היו רועי צאן. הקדוש ברוך הוא בדק את משה במרעה, שם התגלו רחמיו על הצאן הרכות והנדחות – ולכן נמצא ראוי לרעות את ישראל, "כִּי מְרַחֲמָם יְנַהֲגֵם". זו מנהיגות אמת.

נצח שבנצח – משה משה

נצח שבנצח הוא משה שבמשה, העצמיות של משה. הנה כך קורא ה' למשה "מֹשֶׁה מֹשֶׁה" – היחיד ששמו נכפל ללא הפסק באמצע ("פסיק טעמא"), ביטוי לרצף הנצחי בנשמת משה בכל דור ודור. כלומר, מיד לאחר מות משה הוא חוזר בפנים חדשות, 'מתגלגל' שוב ושוב בתור "משה שבכל דור", נשמה כללית המנהיגה את הדור וממשיכה את פועלו של משה הראשון. משה נקרא "נֶאֱמָן", נאמנות נצחית שאינה משתנה עם הזמנים והדורות. אפשר לסמוך עליו שכשם שהופיע בתור "גואל ראשון" ביציאת מצרים ומתן תורה, כך יופיע בתור "גואל אחרון", בתוך מלך המשיח שיגלה לנו את טעמי התורה המתוקים מדבש.

הוד שבנצח – הודאה לאהרן

ההוד שבנצח היא התכללות מידת אהרן הכהן בתוך משה רבינו. אין אחים אהובים כמשה ואהרן, אך ניתן לומר שהשיא הוא כאשר משה מודה לאחיו הגדול בוויכוח ההלכתי שהתעורר ביניהם, "וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה וַיִּיטַב בְּעֵינָיו" – "הודה ולא בוש". אמנם משה רואה את החכמה בבהירות שאין כמותה, ב"אספקלריא המאירה", ובכל זאת הוא מטה אוזנו לשמוע את האמת המתגלה בסברא של אהרן. נזכור שמידת הנצח המתוקנת נזהרת מהתנצחות לשמה, ויודעת להודות באמת, לשים קץ לוויכוח ולומר "אתה צודק" – ההוד שבנצח.

יסוד שבנצח – אמת ואמונה

בפנימיות היסוד נמצאת מידת האמת, ולכן יסוד שבנצח היא האמת של משה רבינו, "משה אמת ותורתו אמת". "חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת", וכאשר הקדוש ברוך הוא מוסר את התורה ביד משה הוא מעניק לו בכך את החותמת האישית שלו. את חותם האמת ראוי לתת בידי איש אמת, שאינו משנה במאומה מהאמת הצרופה, איש נאמן שומר החותם.

המלים אמת ואמונה קרובות זו לזו (בחכמת הלשון, שתיהן מהשורש אמן). והנה על משה נאמר "וַיְהִי יָדָיו אֱמוּנָה עַד בֹּא הַשָּׁמֶשׁ", בידו החזקה הוא מחזק ומחזיק את האמונה הנצחית של ישראל בה', עד לסיום המלאכה. רק כך ניתן לנצח את עמלק המטיל ספק באמונה (עמלק = ספק) ומאיים לפגוע בקדושת הברית של עם ישראל, השייכת למידת היסוד של יוסף הצדיק. לא לחינם התאמץ משה לקחת את עצמות יוסף עמו – היסוד שבנצח, יוסף שבמשה – וכך משה הוא "שומר הברית" של כלל ישראל ובזאת מנצח כל אויב. באמונתנו האיתנה, ננצח בעזרת ה' את הספק ונזכה לשמור על אות ברית הקודש שבנו.

מלכות שבנצח – ענווה בתכלית

משה אינו רק גדול הנביאים. בכל התורה, משה הוא גם הדמות המובהקת של המנהיג, מלך בישראל, "וַיְהִי בִישֻׁרוּן מֶלֶךְ", זו המלכות שבנצח, דוד המלך בתוך משה. אמנם משה הוא גם בתכלית הענווה והביטול, כמו שהוא אומר (עליו ועל אהרן) "וְנַחְנוּ מָה"! וכמו שהתורה מעידה עליו "וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" – שפל וסבלן שאין כמותו. לכן אין למשה שמץ רצון משלו להיות מלך ומנהיג, ובכל כוחו הוא מנסה לדחות את המשרה. משום כך, כאשר לבסוף הוא נעשה מנהיג בעל כורחו – מלכותו והתנשאותו על העם משקפים רק את מלכות ה'. זו מלכות אמת שיכולה להחזיק לנצח, מלכות שבתוכה ענווה ושפלות.

מתוך האחריות של משה כלפי ישראל, הוא מתפלל עליהם במשך ארבעים יום – במושגים שלנו זו תפילה נצחית... הוא מבקש רחמים ומתחנן, "וַיְחַל מֹשֶׁה" – ומפרשים חז"ל שהוא נעשה חולה על ישראל. חוויית התפילה שייכת למידת המלכות בנפש, ותפילת משה היא המלכות שבנצח. יהי רצון שנדע להתפלל כך.