נפשי בשאלתי

שאלות בעבודת ה'

מה קודם למה:מחויבות למשפחה, לקהילה, לישיבה או למדינה?

התשובה מורכבת ומרובת פנים, ואין טעם לנסות למצוא מתכון אחד שתמיד יעבוד. מצד אחד אומרים חז"ל שתלמוד תורה כנגד כולם, ומאידך שמצווה שאי אפשר לעשותה על־ידי אחרים דוחה תלמוד תורה. ואם כן יש מעלה בזה ומעלה בזה. הדבר תלוי כמובן גם בכישרונו, בתפקידו ובנטיית ליבו של כל אחד. עת למשפחה ועת למדינה, עת לקהילה ועת לתלמוד תורה. כל אדם צריך למצוא את דרכו ולהתייעץ עם רבותיו כדי להגיע לאיזון המתאים לאישיותו ולאור המיוחד של נשמתו.

 

איך יודעים שמעמד הר סיני אכן התרחש?

יהודים הם מאמינים בני מאמינים, ולפני הכל הנשמה, שעמדה בהר סיני, זוכרת את הדבקות במפגש הבלתי־אמצעי עם הקדוש ברוך הוא. זיכרון זה צרוב בפנימיותנו הרבה למעלה מחשבון שכלי או ממחשבות אדם, שהן זמניות וחולפות. מחשבות אנושיות השתנו ופינו את מקומן במהלך ההיסטוריה, ואילו דבקותם של ישראל בתורה ניצחה את ההיסטוריה, מפני שהיא עמוקה מכל אחיזה אנושית.

גם חשבון שכלי פשוט מראה את אמיתות המעמד, מפני שזיכרון המעמד הזה לא נמסר לנו כהתגלות לאיש אחד, צדיק כזה או אחר, אלא עם שלם שעמד ושמע את דבר ה' ומסר את הדברים מדור לדור בדייקנות מופלאה. מסירה כזו של עם שלם - גם הדעת לא סובלת שהיא תהיה רק פרי הזייה. ועם כל זה, הזיכרון הצרוב בפנימיותנו חשוב הרבה יותר מן החשבון הזה.

 

היו הרבה אירועים מצערים חוץ מספירת העומר, למה איננו מציינים אותם?

לא תמיד אנחנו יכולים לעמוד על עומק דעתם של רבותינו ולהבין אילו מאורעות נוגעים לליבה ועצם קיומה של האומה ואילו אירועים הם יחסית חיצוניים לקיומה. בספירת העומר האבלות נוגעת להתרחשות שהיתה ביכולת לפתח את התורה שבעל־פה. בימי בית שני אמנם התחילו המחלוקות בתקופת הזוגות, אבל הן היו מעטות ורק רמזו על העתיד לבוא. תלמידי רבי עקיבא, שהתרבו מאוד, והעיון השכלי שהתרחב ביותר, גרמו להתרבות הדעות בהרחבה. הם לא נהגו כבוד זה בזה, לא מפני שהיו להם מידות רעות בלבד יותר מאיתנו, אלא בעיקר מפני שהמשימה שעמדה בפניהם היתה יוצאת דופן: ליצור אמת אלוקית שמתגלה בה ריבוי גוונים עצום.

כל אחד מאמין שמה שהוא אומר הם דברי אלוקים חיים. העמדה הזו גבתה מחירים כל־כך גבוהים שכמעט ונגדעה קרנה של תורה. הרי עשרים וארבעה אלף תלמידים ניגפו ונותרו רק חמישה שהם הם השלד הבסיסי של תורה שבעל־פה. תהליך היסטורי שכזה משפיע לדורות בצער שמלווה אותנו עד עצם היום הזה.