רוקמות מציאות

קבוצת נשים מרחבי הארץ עמלות על הכנת פרוכת לבית המקדש שייבנה, והופכות את אבל החורבן על המקדש שנחרב לתקווה והשתדלות • את הטכניקות הקדומות הן למדו מרקמה אינדיאנית מסורתית ומשיטות עתיקות שהביאו יהודיות שעלו מהודו

במוני יהודים ברחבי העולם אומרים בכל יום "ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים". אבל יש כמה שאצלם יש למילים האלה משמעות עוצמתית הרבה יותר, כשהם יכולים לראות בעיני רוחם בדיוק למה הם מתכוונים. ולא רק בעיני רוחם, אלא גם בעיניהם הפיזיות. אלו מספר נשים שהמקדש הוא עיסוק יומיומי בשבילן, ומבחינתן זה החלום הכי מציאותי שיכול להיות.

כמה מהן אפשר לפגוש בגבעת 'שיר חדש' הסמוכה לאיתמר, בבית המלאכה 'לשכת הפרוכת'; לראות איך הן לוקחות צמר וטוות ממנו חוטים, צובעות את החוטים ובעזרת נול ענק אורגות פרוכות מיוחדות, ממש כמו אלו שהיו בבית המקדש. ברגע שיגיע הצורך – הן תהיינה מוכשרות ומיומנות לייצור פרוכות לבית המקדש השלישי.

 

בחזרה לעתיד

מי שעומדת מאחורי הפרויקט הזה, היא ארנה הירשברג (50) שגדלה בבית מסורתי בבני ברק. כשהייתה בת ארבעים הקימה ביחד עם בעלה, חווה לגידול כבשים בגבעת שיר חדש. הרצון שלה היה לחיות כמו בעבר –  לייצר הכל לבד מהאדמה, בשיטת פרמקלצ'ר. "מגיל קטן אהבתי מאוד את בית המקדש. זו הייתה מין מנטרה כזו איפה שהוא באחורי המוח שכל היום אמרה "בית המקדש, בית המקדש", היא מספרת, "אבל כל זה היה ברמת הערגה. בפועל לא עשיתי עם זה שום דבר. מאוד התחברתי לרעיון של החיים בטבע, רק שמבחינתי אין כאן חזרה לעבר אלא חזרה לעתיד. תוך כדי עבודה בחווה, בית המקדש נמצא כל הזמן בראש ושני העניינים מאד מתחברים: אם יש כבשים אז יש צמר לטוויית חוטים לפרוכת".

כשארנה שמעה מחברה על קורס למלאכות המקדש היא לא התייחסה אליו כעוד תחביב כמו חוג קרמיקה או חוג מחול. "כמעט התעלפתי", היא מתרגשת. "זה נגע לי בעומק הנשמה. לא הייתה לי שום התלבטות, החלטתי שאני הולכת על זה והתחלתי ללמוד במכון המקדש. מרוב חיות והתרגשות סיפרתי על כך לכל מי שרק היה מוכן לשמוע. יום אחד פגשתי את מעיין עייש, צורפת ואמנית רקמה מהיישוב יצהר, והזמנתי גם אותה להצטרף. כל מה שידעתי עליה שהיא אוהבת אמנות".

מעיין עייש (55), גם היא חולמת מקדש בהקיץ, עברה מסע ארוך מבית הוריה הנוצרים בברזיל עד לביתה הנוכחי ביצהר. מילותיה הנרגשות מעבירות מיד את התחושה כי מי שמשקיע כל כך הרבה בלהיות יהודי, לא רוצה לעשות את זה ב'חצי כוח', אלא ללכת עד התכלית – עד החלום שאליו כוסף כל יהודי בכל תפילה, ולהפוך אותו למציאות. "אנחנו מזכירים את בית המקדש בתפילה, בברכת המזון, ביום כיפור ובליל הסדר. כמה פעמים בשנה אנחנו שרים 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה'. אבל בפועל, בחיי היום־יום אנשים לא חיים את זה בכלל. כשזה מגיע למעשה – אז לא. שם זה נשאר בגדר חלום רחוק. משהו יפה כזה שמאוד טוב לכסוף אליו אבל לא יותר מזה.  זה משגע אותי כשמסתכלים על פעילי המקדש כהזויים. בשביל מה אנחנו פה בכלל? לא בשביל כנסת וכלכלה חזקה. אלה רק אמצעים לקידום המטרה האמתית".

יחד עם קבוצת נשים נוספת, התחילו השתיים להיפגש במכון המקדש ולשמוע שיעורים מהרבנים במקום. "בהתחלה הכל היה מאוד תיאורטי", נזכרת מעיין. "יש הרבה מחקרים של הרמב"ם ושל רש"י, שמדברים על אריגה, על תולעת שני ועל התכלת. הם דיברו על זה בגלות כבירור הלכתי, אך אף אחד לא עשה זאת באופן ממשי. בקבוצת הנשים שהתגבשה חיפשנו את המפגש החי, המעשי, ולא רצינו להסתפק בתאוריה".

 

לחשוב מעשה

המעבר מהלכה למעשה החל להירקם. הקבוצה התחילה להיפגש פעם בשבוע ללימוד רקמה בשיטה מסורתית, לצד שיעור הלכתי בנושא עם הרב מקובר והרב אלבוים. האמנית יהודית אברמס הוסיפה קורס של טכניקות אריגה אותן למדה מהאינדיאנים – שמומחים בייצור ידני של בדים גדולים, ביצירת נפח וברקמת ציורים. התחנה הבאה הייתה בעפרה. שם הצטרפו אליהן קבוצת נשים שעלו מהודו, שאמונות היטב על מלאכת האריגה. זו הייתה הזדמנות בשבילן לשמר את הידע המסורתי המיוחד שלהן, מכיוון שבעולם המערבי המלאכה הזו כבר לא נצרכת.

על הצבעים המיוחדים המתוארים בפרשיות המשכן הן למדו מהרב פרופסור זוהר עמר מאוניברסיטת בר אילן. "הוא חי מאוד את בית המקדש ויש לו ראייה מדהימה בנושא שמשלבת ידע מקצועי ותורני", מספרת מעיין. "על בסיס מחקר תורני ומדעי, הוא זיהה את 'תולעת השני' שממנה מייצרים את הצבע הכתום לכל צרכי המקדש, ככנימה קטנה ואדומה שנדבקת בעצי האלון ויש רק שבועיים במשך השנה כולה בהם אפשר למצוא אותה. בטורקיה משתמשים בתולעים הללו לייצור צבע מאכל אדום. למדנו ללקט את התולעים מהעצים ולהפיק מהן את הצבע. אותו דבר היה לגבי התכלת – למדנו כיצד להפיק וליישם את הצבע".

בינתיים פנה לארנה יהודי מחו"ל שבונה דגם של המשכן וביקש להזמין פרוכות. היא נענתה לבקשה והקימה מפעל סמוך לביתה, ובנתה במיוחד נול אריגה גדול ממדים בו מיישמת הקבוצה את כל השיטות שלמדה.

ארנה מתארת בהתרגשות את החוויה של טוויית החוט לפרוכת הראשונה: "פעם ראשונה אחרי שלושת אלפים שנה שמישהו שוזר חוט בשביל לעשות פרוכת. בינתיים אנחנו רק מתלמדות ולא משתמשות בצבעים המקוריים שעלותם גבוהה מאוד, אבל כל כך התרגשתי שכמעט בירכתי 'שהחיינו'. הלב שלי ממש קפץ".

הן התחילו לעבוד על פרוכת מסוג 'מעשה חושב' - פרוכת דו צדדית, שמצדה האחד רקום אריה ומצדה השני נשר. "כשעוסקים במלאכה הזו מבינים מדוע היא נקראת 'מעשה חושב'. 'מעשה רוקם' היא רקימה של דוגמה על בד קיים", מסבירה ארנה את רזי המקצוע. "'מעשה חושב' היא טוויית הבד עם הציור עליו, כשבכל צד יש תמונה שונה. זה מצריך הרבה חשיבה ותכנון וההכנות אורכות זמן רב. צריך לפרק את הציור לפרטי פרטים, ולכתוב הכל על דף. לבסוף, כעבור תשעה חודשים החזקנו במו ידינו את התוצאה המרגשת – פרוכת דו צדדית בגודל אמה על אמה".

חכמת לב

מבחינת ארנה, הטוויה היא הרבה מעבר למעשה הפיזי. זו מלאכה רבת משמעות ועומק. "כתוב בגמרא, שגם אשה עשירה, שיש לה משרתים שיעשו בשבילה הכל, את טוויית החוטים היא צריכה לעשות בעצמה. זה לא רק בגלל שהבטלה היא דבר לא טוב, אלא משום שיש לכך משמעות עמוקה יותר. על הנשים שתרמו את תולעת השני למשכן, כתוב: 'וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ טָווּ'. הטוויה זו פעולה שה' אומר עליה שהיא מביאה אותך לחכמת לב. חכמת לב זו אינטואיציה חזקה. קשר נכון יותר עם עצמך ועם ה', שמגיע מתוך שקט פנימי וריכוז. זה משהו שמאוד חסר היום בעולם. הרבה אנשים מחוברים לעצמם באופן רדוד מאד. מצב שבו רק משהו חיצוני יכול לגרום להנאה – זה הפך רצון ה'. זו גלות הנפש".

המסר הנוסף שארנה מבינה מהגמרא הזו היא שהטוויה היא משל לשליחות הייחודית שיש לכל אדם בעולם הזה. יש הרבה דברים שאפשר לתת לאחרים לעשות. אבל את השליחות שלך, כמו את הטוויה, אף אחד לא יכול לעשות בשבילך. היא מבקשת להדגיש שהן רק בורג אחד בתוך ארגונים רבים שמקדמים את המודעות והעשייה למען המקדש בדרכים שונות ומגוונות. כל אחד עושה את שלו וכולם ביחד מעוררים רחמי שמים ומושכים מלמעלה שפע של גאולה.