פסח מצה ומרור

שלוש רמות של קיום מזמן המקדש ועד היום, המצה לא השתנתה, המרור הפך לחיוב מדרבנן ואילו קרבן הפסח איננו. לשלישייה הזו יש השלכות רבות על עבודת ה' בלילה הקדוש ובכל השנה

 ליל הסדר. ערב שכולו סימני דרך, תזכורת מהיכן באנו ולאן פנינו מועדות.

אריכות ההגדה וריבוי המנהגים בעת קריאתה, מטשטשים במעט את הציר המרכזי של ה'סדר' כולו, לכן עם סיום ה'מגיד' אנו מזכירים לעצמנו מהו עמוד השדרה:

פסח, מצה ומרור.

מה יש בשלוש המצוות הללו שהופך אותן ליסוד ליל הסדר, לילה כה חשוב, בו מציין עם ישראל את לידתו?

ניתוח מחשבתי מזהיר שעורך הרבי מליובאוויטש לשלוש המצוות הללו, שופך עליהן אור חדש. בכל מצווה מהשלוש, טמון טיפ חשוב אל מול אתגרי היום יום שאחרי חג הפסח.

מצה

מצה מסמלת גאולה, שהרי הבריחה החפוזה של עם ישראל ממצרים, לא הותירה זמן לבצקם להחמיץ, וכך נוצר החיוב לאכול מצה. בניגוד לגלות שהיא מצב זמני וחולף, הגאולה נצחית היא. לפיכך חיוב אכילת המצה הגאולתית אינו משתנה, והן בימי המקדש והן בזמן הזה חיובה הוא מהתורה.

עם זאת מצאנו חילוק אחד מעניין בין המצה בזמן המקדש לבין זמננו אנו: בזמן בית המקדש טבלו את המצה בחרוסת, מנהג שאיננו מקובל כיום. מדוע?

אלא שטעם נוסף לאכילת המצה והוא היות המצה לחם של של עבדים, בכך היא מזכירה לנו את שעבוד אבותינו במצרים. מסתבר שיש גם פן גלותי למצה.

ומכאן שינויי המנהגים: בזמן בית המקדש רצו להדגיש גם את הטעם הגלותי של המצה, כדי לחדד את הפער בין זמן השעבוד בו אכלנו לחם עבדים (מצה) לזמן הגאולה בו אוכלים לחם גאולה (מצה).

משום כך, החרוסת המשמשת כתזכורת ל'טיט' בו בוססו אבותינו בעת הגלות הקשה במצרים, היתה השלמה לצד הגלותי של המצה.

אך בימינו, כשאין לנו בית מקדש והשכינה בגלות, התזכורת המרה לכך קיימת גם ללא החרוסת והמצה הגלותית, לפיכך הותירו חכמים בפינו רק את הטעם הגאולתי של המצה, לחזק את רוחנו ולהזכיר לנו שבסופה של כל גלות באה גאולה, ובסוף אף תהיה גאולה נצחית, כמצה שחיוב אכילתה לא משתנה לעולם.

לפיכך איננו טובלים את המצה בחרוסת, ונותר בפינו רק טעם הגאולה.

 

מרור

תפקיד המרור להזכיר לנו את המרורים שאכלו אבותינו במצרים. אך מי זקוק לתזכורת מרה בשעה שכיום לנו מרור משלנו, ובשפע. הרי טרם הגאולה השלימה, המקדש חרב ועם ישראל סובל ומדמם.

לפיכך כיום אין התורה מחייבת אותנו לאכול מרור כבעבר, ואכילתו נותרה רק כחיוב מדברי חכמים.

 

קרבן פסח

בזמן בית המקדש חיובו מהתורה. כיום אין אוכלים אותו כלל, והוא רק כסימן וזכר לקרבן בלבד.

קרבן הפסח, שהיה לב ליבו של חג הפסח בזמן בית המקדש, לא יכול להתקיים בהיבט פרקטי, אפילו לא כחיוב מדרבנן. בכך מדגיש ה'פסח' את הפער, שכמעט בלתי ניתן לגישור, בין גלות לגאולה. בכך אנו מתמלאים בכיסופים וציפייה כנה, שנזכה כבר לטעום שוב מן הפסחים עם בנייתו של הבית השלישי.

 • • •

ליל הסדר הוא זמן מרכזי בסיפור חייו של עם ישראל, משום כך המצוות שנבחרו להוות את עמוד השדרה של הסדר, מהוות תזכורת, ואף נתינת כח, להתמודד עם אתגרי החיים הממתינים לנו ביום שלאחר חג הפסח.

 מצה - קביעות: כולנו נתונים לשינויים תמידיים בחיינו. מצבי רוח, טלטלות עזות כלכליות ורוחניות, וים של אתגרים לאין קץ.

בין גלי הסערה הללו, המצה מזכירה לנו את העוגן של הקביעות שהתורה מעניקה לנו.

ישנן מצוות ומשימות, שיהודי חייב לעמוד בהן, כמעט בכל תנאי. תפילין, שבת, טהרת המשפחה, כשרות וכדומה. הדבר לא פתוח למשא ומתן ואין בכך פשרות.

כפי שהמצה נאכלת בזמן בית המקדש ובתקופת הגלות באותה רמת חיוב, כך עלינו לזכור כי יש דברים שאסור לוותר עליהם בשום אופן ובכל מצב.

זהו העוגן היהודי של חיינו ואין בו מקום לשינוי, ולו הקל ביותר.

מרור - סייג: התורה "וויתרה" על המרור בעת הזאת, אך חכמינו החזירו אותו לשולחן הסדר.

הדבר מזכיר לנו את כל אותם 'סייגים' וחומרות שהתורה לא דורשת מאיתנו, אך חכמינו בתבונתם הציבו אותם בחיינו, על מנת שנתרחק מתהום החטא.

קורבן פסח – עניינים 'סתמיים': חתיכת הבשר שעל שולחן הסדר, זו המזכירה את קורבן הפסח, אין בה שום שימוש פרקטי, מדוע, אם כן, מתעקשים להשאיר אותה שם?

הדבר מזכיר לנו את כל אותם עניינים שאין בהם לכאורה שימוש פרקטי לצרכי יהדות -  נסיעה ברכב? עבודה במשרד? ספורט? אלו לכאורה 'החיים' שלנו, ומה להם וליהדות? "זכר קורבן הפסח" מזכיר לנו כי גם הדברים הללו חייבים להיות חלק ממארג חיינו היהודיים.

כך למשל, כאשר יהודי עושה ספורט, הרי זה בגלל ש"היות הגוף בריא ושלם מדרכי עבודת השם הוא". כאשר אנו עובדים למחייתנו, הרי זה על מנת לקיים את ציווי התורה "ששת ימים תעבוד", וכאשר נוסעים ברכב זה הזמן להקשיב לשיעור תורה, לעצור טרמפ, או על מנת לאגור כח למצווה הבאה שהבורא יזמן לנו. אין דבר שאין לו מקום בעבודת ה'.