מדורים / נשים

פנים רבות

"אחד הדברים שאסור לעשות לי זה מסיבות הפתעה", כך אמרה לי אדוה, חברה מהלימודים. "את יודעת, כאן אני כזאת, ובירושלים כל כך אחרת, וכשאני עם המשפחה זה בכלל עולם אחר, והחבר'ה מהצפון, זה עוד עולם, איתם אני בכלל... אז תחשבי מה זה לראות את כולם ביחד בסלון של ההורים שלי - לא ידעתי מה להיות, איך לדבר, מה לעשות עם עצמי, זה ממש לקח אותי למקום לא טוב".

הפנים הרבות הן יפות, וכל הרב־גוניות מבורכת כל עוד היא מוכלת כאחד על ידי, זורמת לחיי בשמחה ומנותבת לעבר אפיק אחד הנקרא "אני". וכשיש לי פנים רבות מדי וחשוב לי כל כך שכל אדם יאהב אותי עד שאני הופכת שונה ליד כל אדם, אז מתחילות הפניות, ההיסטים ואפילו השקרים מגיעים לאזור. אנו עלולות להגיע לכיוונים שכלל לא התכוונו אליהם. אז מי אני באמת?

"כיוון שנצטרך אדם לבריות, פניו משתנות ככרום... מתהפך לכמה גוונין" (ברכות ו').

כולנו נולדנו נצרכים. נצרכים להאכלה, לחום ולאהבה. תלות פיזית, רגשית וכלכלית - הכל. מאז גדלנו ובכל פעם תחום נוסף הפך להיות שלנו וברשותנו, הפכנו לעצמאיים. ועם זאת, מעטים האנשים שיכולים לומר כי הם עצמאיים לחלוטין בכל התחומים. אם נביט לעומק נגלה כי בתחום הרגשי רבים מאיתנו עדיין נצרכים לבריות.

רבי נחמן מספר לנו כי המקום הנצרך לבריות יכול להסית אותך מתיקונך, מלהיות את באמת, או במילים אחרות: להסית אותך מעצמך. הדוגמה אותה מביא רבי נחמן היא של אדם שבתוך תפילתו רוצה למחוא כף, וחושב כיצד יראו הדברים בעיני הסובבים אותו, ונמנע מכך, או דווקא מוחא כף על מנת שיחשבו עליו כך וכך. הרצון למצוא חן, מוליך אותך להתבונן על עצמך ומעשיך דרך עיני האחרים.

אחת מתוצאות חטא האדם הראשון הייתה: "ותפקחנה עיני שניהם וידעו כי ערומים הם". עד החטא, הם פשוט חיו, הילכו בעולם כך, מי שהם, איך שהם. כמו ילדים. ואחרי החטא ירדו אדם וחווה ממדרגתם והחלו להתבונן על עצמם דרך עיניים חיצוניות. איך זה נראה, איך זה יתקבל.

עצמאות

מוסיף רבי נחמן: "ולפעמים מתכוון הוא להתפלל באמת, אבל האמת הוא הרבה מאוד יותר מדי - כי עיקר האמת אינו אלא אחד". לפעמים אנו מנסות להגיע אל האמת שלנו, אבל עסוקות כל כך במחשבותינו אודותיה עד שאנו מפספסות אותה. כי היא פשוטה. היא אחת. היא פשוט להיות את, מה שיוצא לך בלי לחשוב, בלי לנסות להיות יותר מדויקת כרגע, אלא רק להיות. וזה רק אחד, יוצא ממך בפשטות ללא תהיות. חי.

זה יכול לקרות כאשר האדם מצליח להיות במצב שבו הוא אינו נצרך לבריות. אינו זקוק לאישור הסובבים אותו. כולנו זקוקות למחמאות ופידבקים, אך כאן מדובר על מצב (קיים ונפוץ) בו אנו חייבות לקבל את חיוכם, אהבתם, הערכתם ואישורם של אנשים סביבנו. בלעדיהם לא נעשה, או לא נמשיך.

ועוד יותר מזה אומר רבי נחמן, ש"כשאינו נצרך לבריות אזי הוא חי מחיים שלו, ואין הוא ניזון מחיי אחרים". וכשכך אחיה את חיי באמת, אוכל להגיע למדרגה של של "הלל אמיתי". כי את האור הגדול שלי עלי להביא בחיי ובעודי: "אהללה ה' בחיי". זוהי עצמאות!