ניחוח של פעם

על כל אחד להכיר את מקומו...

האורח שעמד מהצד והאזין לשיעור, התחיל לסתור את כל הענינים שחידש ר' זרח מאיר. בתחילה הוא מנה את החידושים שחידש ר' זרח מאיר וכל חידוש הפריך מעיקרו. כל הנוכחים, ובראשם ר' זרח מאיר, התבלבלו ונדמו.

 

ר' זרח מאיר ה"חטטן"

כ"ק אדמו"ר האמצעי שיבח את ההדרכה של המלמד הראשון שלו ר' ישראל דוב, שהדריך אותו לשמוע סיפורים חסידיים והכניס בו חיות בזה.

פעם מצא כמה חסידים יושבים ומספרים ביניהם סיפורים חסידיים, והנה הוא שומע שהחסיד ר' חיים מדריבין מספר:

בדריבין היו בני התורה הנכבדים ביותר – מתנגדים גדולים, ואילו החסידים היו מנין מצומצם של אברכים שהיו סמוכים על שולחן חותניהם. אני – מספר ר' חיים – הייתי אחד מאברכים אלה, וכולנו למדנו אצל הגאון ר' זרח מאיר ה"חטטן" ("גריבלער").

ר' זרח מאיר היה יהודי בן ששים שנה שלא פסק פיו מללמוד. כל ענין שלמד, היה אצלו סוגיא שלימה עם הרבה פרטים. ולכן קראוהו גאוני בריסק ווילנה בשם הגאון ר' זרח מאיר ה"חטטן".

כשר' זרח מאיר היה אומר שיעור, היו באים זקני גאוני דריבין לשמוע, שכן הוא היה מחדש נפלא בהסברה חריפה. כשהיה אומר שיעור, היה מקדים: התרכזו ושמעו חידושי תורה שתנאים ואמוראים בגן עדן שמחים עליהם.

"מחידושי תורה כאלה בודאי שמחים התנאים והאמוראים בגן עדן"

פעם אחת, כשר' זרח מאיר עמד לומר שיעור, נכנס לבית המדרש עובר אורח, הניח את שקו בצד, רחץ את ידיו, ואנו האברכים נתנו לו שלום. בתוך כך נכנס ר' שלום שלמה – אחד מהחסידים, חנווני – ובראותו את האורח נתן לו שלום, שאל אותו אם כבר אכל והזמינו ללכת אתו לביתו לאכול. האורח ענה לו שכבר אכל, והתיישב ליד השולחן כדי לשמוע את השיעור.

הזקנים ור' זרח מאיר הורו לאורח, לעמוד בצד ולא להתיישב ליד זקני הגאונים. על כל אחד להכיר את מקומו – אמרו לו. האורח לא הגיב, קם ועמד בצד.

ר' זרח מאיר התחיל בהקדמתו הידועה בשבח עצמו בלימוד והחל ללמוד את המשנה (בבא בתרא ד, ב) "המקיף את חבירו משלש רוחותיו". כשסיים ר' זרח מאיר להסביר את המשנה, דבר שארך זמן ניכר, אמרו הגאונים הזקנים בהתפעלות גדולה, שמחידושי תורה כאלה בודאי שמחים התנאים והאמוראים בגן עדן.

ראש ישיבה, אברך צעיר – רבנו הזקן

האורח שעמד מהצד והאזין לשיעור, התחיל לסתור את כל הענינים שחידש ר' זרח מאיר. בתחילה הוא מנה את החידושים שחידש ר' זרח מאיר וכל חידוש הפריך מעיקרו. כל הנוכחים, ובראשם ר' זרח מאיר, התבלבלו ונדמו.

נענה האורח ואמר שהיה בעיירה קטנה ושמע ראש ישיבה, אברך צעיר, לומד סוגיא זו, ובמשך כמה שעות למד את המשנה.

הזקנים ור' זרח מאיר נדהמו, קמו ממקומותיהם, נתנו שלום לאורח ובקשוהו להתיישב ליד השולחן. ענה להם האורח: על כל אחד להכיר את מקומו...

האורח היה החסיד ר' מנחם־זכריה, שנשאר בדריבין ובמשך כמה שנים הפכו כל גאוני דריבין לחסידי רבנו הזקן.

ראש הישיבה הצעיר – היה רבנו הזקן.

(ספר השיחות [בלה"ק] ה'ש"ת ע' קכה)