סִיפּוּר יְרוּשַׁלְמִי

זרח האור

חגי גלנט

מנהל חברת "מעורב ירושלמי" העוסקת בחוויות עם ערך לבתי ספר, סיורים תיאטרליים והפקות בר מצווה

בשנת תרמ"ו הוקמה ברובע המוסלמי בירושלים ישיבת 'תורת החיים'. זו היתה ישיבה בריסקאית שהוקמה על ידי הרב יצחק וינוגרד. מאוחר יותר החליף את הרב וינוגרד, גיסו, הרב זרח אפשטיין. במשך חמישים שנה פעלה הישיבה באמצע רחוב הגיא, עד שבמאורעות תרצ"ו, ברחו משם התלמידים והישיבה נסגרה. כל הרהיטים וספרי הקודש נשארו במבנה אך התלמידים נמנעו מלבוא בשל המצב הביטחוני. מדי חודש, היו מנהלי הישיבה מעבירים סכום כסף לשכן ערבי שישמור על הישיבה. הלה בנה קיר שהסתיר את ארון הקודש והספרים ונעל את המבנה.

בשנת תש"ח נפלה העיר העתיקה, כולה, בידי הירדנים. מאז לא פקד אף יהודי את העיר העתיקה במשך תשע עשרה שנה. מנהלי הישיבה לא יכלו עוד להעביר את התשלום הקבוע.

בכ"ח באייר תשכ"ז פרצו הצנחנים דרך שער האריות אל רחוב ויה דלרוזה, ומשם פנו שמאלה אל רחוב הגיא.

לפתע, ניגש ילד ערבי קטן אל אחד החיילים וביקש ממנו לבוא איתו. החייל פנה אל קצין מודיעין בשם חיים הרצוג, לימים נשיא המדינה, והוא הלך עם הילד. הילד הוביל את הרצוג אל אביו, שהיה האח של השומר המקורי, שנפטר בינתיים.

הלה, הכניס את חיים הרצוג אל היכל הישיבה. תדהמתו של הרצוג הייתה גדולה כאשר הסתבר לו שלמרות שהשומר לא המשיך לקבל שכר, המשיכו הוא ומשפחתו לשמור על היכל הישיבה. במשך כל אותן שנים, הם לא נתנו לאף אדם להיכנס אליה, אפילו לא לנציג חברת החשמל שבא לקרוא את המונה. בהיכל הישיבה נשמרו כל הרהיטים ועשרות אלפי ספרי קודש בדיוק כפי שהשאירום שלושים שנה לפני כן.

כששאל חיים הרצוג את השומר הערבי כיצד לא פחד לשמור על ישיבה של יהודים, ענה לו השומר: "יותר מששמרנו על הישיבה, שמרה הישיבה עלינו".

ואגב, שמו של החייל שקרא לחיים הרצוג, היה זרח. הוא נקרא כך על שם הרב זרח אפשטיין, ראש הישיבה האחרון לפני שנסגרה.

 

הקורה ששינתה מסלול

זאבי קצנלבוגן

איש ירושלים ומתמחה בהנגשת יהדות לקהלים שונים

שמואל ואשתו הטריה דפקו בדלת ביתי שבעיר העתיקה בירושלים בשעות ערב. המתנה שהם הביאו איתם באמת שימחה אותי. הם הוציאו מן האריזה יצירה מקסימה של ׳אם אשכחך ירושלים׳ והגישו לי עם חיוך גדול. יותר מששימחה אותי המתנה, שימח אותי סיפורו של שמואל.

מאז שהגעתי לגור בעיר העתיקה בירושלים הרגשתי שזה לא הוגן שאטעם לבד מן החלום המתוק הזה של חזרה לירושלים. זהו לא חלום פרטי, זהו חלום של העם וראוי שכולם יטעמו ממנו. נכנסתי לסינדרום. מאז אני פוגש קבוצות רבות ומטייל איתם בירושלים של מטה. אותה עיר המספרת על פאר שנחרב, אך הולך ונבנה מול עיננו המשתאות.

שמואל היה באחת מן הקבוצות הרבות של סטודנטים ישראלים המשתתפים בתכנית לימודים להעמקת הזהות היהודית של ׳לגעת ברוח׳. במסגרת תכנית זו הם עולים לירושלים על מנת למשש בידיים וברגליים את הזהות. תודו, אין כמו ירושלים בשביל הקטע הזה.

זה קרה בפרבר ההרודיאני. לאחר ששוטטנו בין הבתים וסיפקנו את יצר המציצנות שלנו בכניסה לבתי התושבים שגרו בפאר מנקר עיניים בתקופת בית שני, עצרנו ליד קורת עץ שרופה, שנותרה כעדות אילמת לחורבן הנוראי שחוותה ירושלים עם הכיבוש הרומי. אני מתבונן בקורה המתמצתת את ספורה של עיר הקודש ומנסה להיכנס לנעליו של ירמיהו הנביא.

"אתם מבינים?" אני שואל את הסטודנטים. "אתם מבינים מה אומר ירמיהו הנביא האוהב לעמו? הוא מסביר להם שירושלים אינה סתם עיר, זו עיר עם תפקיד. אם היא מיישמת את תפקידה זה נהדר. אך אם חלילה היא לא, היא אינה הופכת להיות עיר רגילה כמו פריז או לונדון, אלא פשוט נמחקת מהמפה ונשרפת. ירושלים היא או עיר הקודש או קורות שרופות!".

כדי לסגור יפה את הספור, שיתפתי את הסטודנטים בכך שחתנים מישיבת הכותל, הנמצאת מעל המוזיאון, לוקחים אפר משריפת הקורה ושמים על ראשם תחת החופה, תוך כדי אמירת הפסוק "אם אשכחך ירושלים".

שמואל, ששאלות של קודש וחול לא לגמרי העסיקו אותו באותה התקופה, קפץ מתוך הקהל ואמר ״לחופה שלי אתה חייב להשיג לי אפר מכאן״. לא היה לי זמן לחשוב על כך ברצינות, אז פטרתי אותו במשפט של ״קודם תתחתן ואחרי זה נדבר״.

זה לקח שלוש שנים, אבל בסוף הטלפון הגיע.

- "שלום זאבי, מדבר שמואל הסטודנט. זוכר שהבטחת לי שלחופה שלי אתה מסדר לי אפר מהקורה השרופה? אז זהו, החופה שלי בעזרת ה' בתאריך...".

- "שמואל, איזה יופי, מזל טוב! מה איתך היום?" אני שואל ותוך כדי שיחה אני חושב איך להסתדר איתו. הקורה כבר מזמן שמורה בתוך ויטרינה סגורה תחת אחריות רשות העתיקות. אבל שמואל לא נתן לי זמן לחשוב. "אתה חייב לארגן לי, ובכלל כשתראה אותי – תבין". הבנתי.

הפכתי את העולם והגעתי לרב י׳, מן האנשים שליוו את חידוש הישוב ברובע היהודי ונכח בגילוי הקורה השרופה. הייתה לו בבית "חתיכת חורבן" שממנה הוא היה מחלק לחתנים לקראת חופתם. הרב י׳ התרגש מאד מסיפורו של שמואל ונתן לי קמצוץ קטנטן של אפר לשמואל.

כששמואל חובש הכיפה ואשתו מכוסת הראש דפקו אצלי באותו ערב, שמחתי מאד במתנה המקסימה שלהם; אך יותר מכך, שמחתי על החיבור העמוק לזהות היהודית שעשתה ירושלים לזוג המתוק הזה. "באותו סיור הבנתי", אמר לי שמואל, "שלזכור את ירושלים, חוץ מהבתים היפים שלה, זה בעיקר לזכור את התכלית שלה".

עכשיו אתם מבינים למה אני שמח?

 

כומר בתפילין

הרב שמואל וייס

מפעיל עמדת הנחת תפילין בכותל המערבי

לפני שמונה שנים הגעתי לכותל וראיתי אדם מבוגר מסתכל על הדוכן מרחוק, ובעיניים שלו ראיתי שהוא מתעניין. הייתי באמצע להניח תפילין לכמה נערים וסימנתי לו שהוא מוזמן לגשת. הוא סימן לי בחזרה שהוא לא מעוניין.

אחרי שסיימתי עם הנערים ניגשתי אליו. "שלום, אתה יהודי?", הוא ענה בחיוב. "בוא, תניח תפילין!". הוא לא ממש רצה. התחיל לצעוד איתי אל הדוכן אבל לפתע התחרט והסתובב.

ה' נתן לי כמה מילים בפה, דיברנו ובסוף הוא השתכנע.

הנחתי לו תפילין, נתתי לו דף עם קריאת שמע, והוא הלך הצידה והתפלל. אחרי שסיים, שאלתי אותו מתי בפעם האחרונה הוא הניח תפילין. הוא אמר לי שבאמת לא הניח הרבה זמן. המשכנו לדבר ואז התברר שבעצם, מעולם הוא לא נגע בתפילין.

הוא נולד בווינה, הוריו קראו לו 'ישראל'. המשפחה ברחה לפני השואה לאמריקה והגיעה לסנט לואיס. כשהגיע יום הכיפורים הם הלכו לבית הכנסת. כשהגיעו, חיכה בפתח בית הכנסת שומר, ושאל "איפה הכרטיסים שלכם?"? הם ענו לו, "אין לנו כרטיסים, אנחנו יהודים, באנו להתפלל". אבל השומר לא אפשר להם להיכנס...

הוריו החליטו שאם זו היהדות באמריקה, הם לא רוצים להיות יהודים, והם גידלו אותו ללא שום קשר לתורה ומצוות, עד שהוא הפך ברבות הימים לכומר! ישראל הוא כומר של כנסיה בפילדלפיה.

שמרתי איתו על קשר. כשנפגשנו הוא היה בן שישים, מאז הוא יצא לפנסיה. מדי פעם הוא מגיע לבקר בארץ, ומגיע לכותל להניח תפילין.

סערה סמויה

קבוצת תיירים מגרמניה הגיעה לכותל, והמדריך קבע שיתכנסו בשעה מסוימת. כיאה ליקה גרמני, הקפיד מאוד אחד מחברי הקבוצה על הגעה מדויקת לנקודת המפגש. הוא פנה לצאת מהכותל, ובדיוק אז פנה אליו החסיד שעמד והניח תפילין עם מבקרי הכותל, והציע לו להניח תפילין. התייר התעלם ממנו בהפגנתיות, ממשיך בדרכו על מנת להגיע בזמן.

שאל אותו החסיד: "אתה יהודי?".

המטייל המשיך בדרכו ללא הנד עפעף, אולם השאלה הזאת, "אתה יהודי?" לא הניחה לו. היא הטרידה את מנוחתו, רוחו סערה, "הרי אני יהודי...".

הוא חזר לגרמניה, וכשהגיע לביתו ניגש מיד לארון והוציא ממנו את התפילין המאובקות. הוא החליט להניח אותן מידי יום. זאת הייתה תחילת הדרך, לחזרה שלימה לקיום תורה ומצוות.

את הסיפור הזה סיפר לי אחד משליחי חב"ד ברחבי העולם, כאשר הגיע לכותל ופגש אותי בדוכן להנחת התפילין. "המטייל מגרמניה", סיים השליח, "הוא אבא של אשתי...".