סיפורים שסיפר הרבי מלובביץ' והוראות לצדם

מרבה נכסים

מורי וחותני, הרבי הריי"צ, סיפר שהיו שני אחים שהתגוררו בעיירה קטנה במזרח אירופה ("אין דער אלטער שטעטל" – ביישוב הישן), לפני מלחמת העולם השנייה, ושניהם היו קבצנים גדולים.

אחד האחים קם ונסע לארצות הברית, שם עשה חיל בעסקיו ונתעשר. ויהי היום, והאח שנסע לארצות הברית שלח אל אחיו מעבר לים כסף לקנות כרטיס נסיעה באנייה, בכדי שיוכל לבקר אצלו. האח לא שש במיוחד לקראת נסיעה זו, אך היות שהיו לו כמה בנות שהגיעו לפרקן וכסף לנדוניה לא היה בידו, החליט לנסוע אל אחיו, שמא יסייע לו.

כשהגיע לארצות הברית, קיבל אותו אחיו בכבוד גדול והביאו לביתו. האח המארח החל מיד להראות לאחיו את רוב עשרו, וטייל עמו בכל חדרי ביתו, חמישה עשר במספר. אך על האח האורח לא נראו סימני התפעלות גדולה... אז החליט האח המארח להעלות את אחיו לגג גורד השחקים בו התגורר, משם ניתן להשקיף על כל ניו יורק הגדולה, ואז בוודאי יתפעל.

עלו השניים על הגג, והאח המארח התחיל להסביר: "ראה נא, במבט לצפון ניתן לראות עניין פלוני, במבט לדרום רואים עניין זה וזה, וכן לארבע רוחות", בעודו מתרוצץ מפינה לפינה בהתפעלות גדולה. לפתע הרגיש שהאורח אינו מתלווה אליו, הביט לצדדים וראה שאחיו עומד בפינה ומתפלל מנחה...

לאחר שסיים האח להתפלל, פנה אליו אחיו המארח ושאל אותו בפליאה: "אני מראה ומסביר לך את גדולתה של ניו יורק, ואתה עוזב אותי באמצע והולך להתפלל?!" השיב האח האורח: "אגיד לך את האמת, אינני מבין אותך. אני גר בחדר אחד בעיירה קטנה, בה אין גוים רבים, ובכל זאת יש לי כל כך הרבה טרדות; ואילו אתה גר בדירה של חמישה עשר חדרים, ומסביבך גוים רבים כל כך, כיצד אתה מסוגל לסבול את כל הטרדות העצומות הללו? במקום להתרוצץ אתך ולראות את כל הטרדות העדפתי בינתיים להתפלל מנחה ביישוב הדעת..."

הוראה

אמרו חכמים "מרבה נכסים מרבה דאגה" (אבות פרק ב משנה ז), ואין הפירוש שבעל נכסים מודאג רק מריבוי הנכסים, אלא דאגה זו באה בנוסף על הדאגות שהיו לו קודם לכן. אך על יהודי מוטל להראות את כוחו ולא להתפעל מה"מרבה דאגה", וכאשר מגיע זמן התפילה – הוא מתפלל, וכשצריכים לתת צדקה – הוא נותן.

כאשר יהודי מעמיד עניינים אלו בראש סדר העדיפויות, אזי מתרומם הוא ממגבלות הגוף והטבע, ועל אף שבדרך כלל נכסים רבים מעוררים דאגה, חייו יתנהלו מתוך שמחה וטוב לבב.

(י"ט כסלו תש"ל)

 

נשמות התועות

בתקופתו של אדמו"ר הזקן היה עשיר שעסק במסחר, היה נוסע לירידים ורוכש סחורה ובשובו לביתו היה מוכר אותה. עשיר זה היה בן תורה ונהג לנצל את זמן הנסיעה ללימוד, הוא לא היה "אץ להעשיר" ולעיתים אף עצר באמצע הדרך בכדי ללמוד. את נסיעותיו בדרכים עשה במחיצת בעל עגלה קבוע. פעם נכנסו לעיירה בערב שבת אחר חצות היום, והחליטו לשבות בעיירה, לקחו אכסניה והלכו להתכונן לשבת.

העשיר הלך לבית המרחץ, ובדרכו ברחוב הבחין בבעל עגלה אחר שהתקלקל אצלו דבר מה בעגלה. בהיותו בן תורה, עלה תיכף במוחו הציווי "עזוב תעזוב עמו", והצטרף מיד לסייע. ספק אם אכן הועיל הגביר בעזרתו או שרק קלקל, שכן בוודאי לא היה רגיל בתיקוני עגלות, אך ה'רווח' שכן היה לו הוא שהתלכלך לגמרי ואף נחבל. בינתיים ירד היום ולא נותר לו זמן מספיק בכדי להתרחץ ולהתכונן לכבוד שבת, ובלית ברירה הלך כך מלוכלך וחבול, חסר יכולת להרים את ידו ולהזיז את רגלו, לבית הכנסת לקבלת שבת.

לעומת זאת, הבעל עגלה של הגביר הלך מיד למרחץ ורחץ כראוי, וכיון שעוד היה היום גדול הספיק לו הזמן להתכונן היטב לכבוד שבת. לאחר מכן הלך מוקדם לבית הכנסת, בכדי לומר פרקי תהלים אחדים קודם התפילה, שם פגש כמה עניים והזמין אותם לאכול על שולחנו.

לאחר קבלת שבת, יצא הבעל עגלה מבית הכנסת עם מנין אורחים אל האכסניה שלו, ואילו הגביר הלך מלוכלך וחבול... מובן איזו שבת הייתה לזה ואיזו שבת הייתה לזה.

לאחר מאה ועשרים שנה, כשהגיעו לעולם האמת, נאמר להם שהם מן 'הנשמות התועות', העשיר היה צריך לחפש לקיים מצוות הכנסת אורחים, והבעל עגלה היה צריך לחפש לקיים מצוות עזוב תעזוב עמו. כיון שכך פסקו להם בבית דין של מעלה שירדו שוב העשיר והעני לעולם הזה, וכאשר יקרה שוב מאורע שכזה, יתקן כל אחד מהם את מה שנדרש ממנו.

הוראה

ישנם תלמידי ישיבה שעיקר שיגם ושיחם הוא בקיום המצוות והפצת המעיינות, אך הם נרפים מלימוד התורה, באמרם שראש הישיבה והמשפיע אינם טובים דיים, או שאין ראשם פנוי ללימוד, ושאר טענות. לעומתם ישנם 'בעלי בתים' הטוענים שכעת עסוקים הם בהתבוננות לפני התפלה, לאחר מכן בהתבוננות בעת התפלה, ואחר כך בשיעורים שלאחר התפלה, ואין זמנם פנוי לעסוק בנתינת צדקה...

כמו כן, ישנו עסקן ציבורי שתפקידו וחובתו לנצל את השפעתו בעיר ולהתעסק בצרכי ציבור, במקווה ובבית כנסת וכדומה, אך הוא טוען שלכל לראש יש לו שיעור בנגלה, ולאחר מכן שיעור בחסידות, לאחר מכן סדר אמירת תהלים, ולאחר מכן הוא מאריך בתפלה, וכשמסיים את כל המצוות הוא מאריך בשולחנו... וממילא לא נשאר לו זמן פנוי לעסוק בעסקנות. ולעומתו, ישנו ראש ישיבה או משפיע שחובתו להכין את השיעור או את המאמר שעליו מוסר הוא שיעור לתלמידים, ולחזור על תוכן השיעור כראוי קודם לכן, אך לטענתו אין לו זמן לכך, עליו לדאוג לכך שלישיבה יהיה כסף, שבבית הכנסת תהיה בימה יפה, ואם אינו מצליח לעשות זאת – עליו לדאוג לכך שהזולת יצמח להיות עסקן ציבורי...

זהו סדר של 'נשמות התועות'! תלמיד ישיבה חייב לדעת שעיקר עבודתו ועיקר עניינו הוא לימוד התורה, ואילו העסק בעניינים אחרים הוא רק במצב ש"אי אפשר לעשותו על ידי אחרים"; בעל הבית צריך לדעת שעיקר עבודתו צריכה להיות קיום המצוות, הפצת המעיינות ונתינת צדקה בהרחבה; על העסקן הציבורי לעסוק בצרכי ציבור באמונה, ועל ראש הישיבה מוטל להרביץ תורה בתלמידיו.

(י"ג תמוז תשט"ו | ליל ב' דחג הפסח תש"כ
 שבת נצבים תשכ"ד)

 בלי חשבונות כלל

אדמו"ר הרש"ב הכניס את בנו יחידו, הרבי הריי"צ, לעסקנות הכלל, ובכלל זה היה שולח אותו להשתדל אצל שרי המלוכה לבטל גזירות על בני ישראל.

באחת הפעמים שלח אדמו"ר הרש"ב את בנו לעיר הבירה פטרבורג בכדי לבטל גזירה בענייני חינוך ובענייני רבנות, ולשאלת בנו עד מתי עליו להישאר שם, ענהו אביו: עד כדי מסירות נפש!

בדרך הטבע, לא הייתה שליחותו כרוכה בסכנה הדורשת מסירות נפש, שכן מורי וחותני, הרבי הריי"צ, לא נהג במאומה נגד חוקי המדינה, ובוודאי לא בעניין של עונש מוות, והיו אלו שנים כתיקונן. אולם, שמר הרבי את דברי אביו, בבחינת "מתי יבוא לידי ואקיימנו".

הגזירה המדוברת הייתה בסמכותו של שר הפנים, שהיה באותם ימים החזק מבין שרי המלוכה. הצאר הרוסי באותה תקופה לא היה חכם גדול ביותר, ויש אומרים שלא היה חכם כלל... ושר הפנים הנהיג את הצאר כפי רצונו, וניהל הלכה למעשה את כל ענייני המלוכה. הוא היה צורר ישראל, רשע מרושע וחסר רגש אנושי לחלוטין, וידועות הצרות שסבלו ממנו בני ישראל, עד לפוגרומים וכו'.

נודע לרבי שבעיר הבירה גר מורו ומחנכו של שר הפנים, כיוון שכך, החליט ליצור קשר עם אותו איש, ואכן התיידד עמו עד שגילה בפניו את צרתו וביקש ממנו לסייע בידו להגיע אל השר ולהשתדל לבטל את הגזירה. אמר לו אותו איש, שבתור מורו ומדריכו של שר הפנים יש לו אישור קבוע המקנה לנושאו רשות כניסה חופשית וקבועה למשרד שר הפנים, והוא מוכן למסור אישור זה לרבי לעשות בו כטוב בעיניו; אולם הוסיף והזהיר אותו כי סכנה גדולה כרוכה בהחזקת הרישיון שלא כחוק.

אזי הבין הרבי את הוראת אביו אליו לפעול עד כדי מסירות נפש, שכן אין צורך להסביר עד כמה גדולה הסכנה הצפויה ליהודי עטור בזקן ופאות, לבוש במעיל רבני והשפה הרוסית אינה שגורה בפיו, בכניסתו למשרד שר הפנים עם רישיון שאיננו שלו...

לקח הרבי את הרישיון והלך למשרדיו של שר הפנים, בבואו לשם הראה לשוער הבניין את רישיון הכניסה. הביט עליו השוער בתימהון, שכן כידוע היה אסור ליהודים לשהות כלל בעיר הבירה פטרבורג, מה גם להיכנס לבניין זה, שאף שרי המלוכה עצמם לא יכלו להיכנס אליו ללא אישור מיוחד. אך בראותו את הרישיון המיוחד, נאלץ להכניס את הרבי פנימה בלי טענות ומענות.

נכנס הרבי אל הבניין והחל לחפש את משרדו של שר הפנים, אך תעה בדרכו במסדרונות הבניין ונאלץ להסתכן ולשאול את אחד הפקידים היכן משרדו של השר. כאשר הגיע למקום, יצא לפתע השר מחדרו. נכנס הרבי תיכף לתוך החדר, חיפש ומצא את המסמכים העוסקים בגזירה המדוברת, החתים אותם בחותמת השר שאינו מאשר את הביצוע, והניחם בין המסמכים שאינם מאושרים. כאשר שליחותו הוכתרה בהצלחה, יצא הרבי מן המקום וחזר לביתו בשלום.

פעם נסע מורי וחותני, הרבי הריי"צ, בכדי לבטל גזירה שהעמידה יהודים בסכנה, שהממונה עליה היה גנרל שהתגורר ליד עיר הבירה פטרבורג. עלה בידו של הרבי לקבוע פגישה עמו באמצעות אחד ממכריו, ומועד הפגישה נקבע לליל שבת. נסע הרבי לאזור מגוריו של הגנרל, ושהה במשך השבת באכסניה שהייתה בתוך 'תחום שבת' של בית הגנרל. באכסניה זו היו שיכורים ואנשים מפוקפקים, ובה קיבל הרבי את השבת ועשה קידוש, והלך אל הגנרל במועד שנקבע.

הרבי סיכם לפני השבת עם בעל האכסניה שילווה אותו לביתו של הגנרל, הוא ליווה את הרבי עד לשער החיצוני, אך הרבי נאלץ להמשיך ולצעוד לבדו בחצר עצמה בה הסתובבו כלבים גדולים והמעבר בה היה מסוכן. בעל האכסניה לא המתין לרבי, ואת דרכו בחזרה לאכסניה עשה הרבי לבדו, ובגלל שרצה להגיע מהר לאכסניה, פשט את מעילו והלך במהירות בקור הגדול.

הוראה

הרבי סיכן את חייו ופעל נגד מלכות ש"משלה בכיפה" באותה עת, בכדי לבטל גזירה רוחנית על חינוך ורבנות. לא הייתה זו גזירה על עניינים שבגדר "ייהרג ואל יעבור", אלא על עניינים רוחניים אחרים!

וכאשר נדרש לפעול למען הצלת נפשות של בני ישראל, היה יכול להתאכסן בשבת בפטרבורג במקום ראוי ולנסוע בליל שבת לפגישה עם הגנרל, שכן פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה; ולא היה צריך לשהות בין שיכורים, ולצעוד בקור ולהסתכן במפגש עם הכלבים...

נמצאנו למדים שמסירות נפשו של הרבי למען כלל ישראל הייתה בלי חשבונות כלל!

(כ"ד טבת תשי"א | י"ב תמוז תשמ"ה)

 "חטוף ואכול"

אצל אדמו"ר הצמח צדק היה נהוג שלקראת חג הפסח, קיבלו כמה מזקני החסידים את צרכי ה'סדר' מהרבי: שלוש מצות, יין לארבע כוסות, מרור וכל שאר הדברים. באחת הפעמים, מסר שליחו של הרבי בערב פסח את צרכי הסדר לידי החסיד ר' יקותיאל מליעפלי, כאשר היה הלה שקוע בהתבוננות עמוקה בענייני חסידות. בעודו חושב ומעמיק כדרכו, כאשר שמע שהרבי שלח עבורו דברי מאכל, הזדרז ואכל מיד את כל מה ששלח לו הרבי...

כאשר הגיע ליל הסדר, לא היו לו את צרכי הסדר, ובא לאדמו"ר הצמח צדק בכדי לברר מדוע לא זכה לקבל מהרבי את צרכי הסדר כמדי שנה.

לאחר חקירה ודרישה, התברר שאמנם שלחו לו את צרכי הסדר כמדי שנה, וכאשר הזכיר השליח לר' יקותיאל שהוא בעצמו מסר לו זאת, נזכר שאכן קיבל דברי מאכל מהרבי, אלא שהזדרז לאכול אותם מיד, ואכן היה זה טוב מאד, וסייע לו להמשיך ולהתבונן בענייני החסידות בהם היה שקוע באותה שעה...

למותר לציין שר' יקותיאל קיבל את צרכי הסדר פעם נוספת, כדי שיוכל לערוך את הסדר כהלכתו.

הוראה

כאשר נותנים לאדם דבר שבקדושה, אין לו לחשוב פעמיים, אלא יקבל ו'יאכל' זאת תיכף ומיד...

יש להבין את אופן הנהגתו של החסיד, שכאשר שמע שהרבי שלח לו דברי מאכל, הזדרז ואכל אותם תיכף ומיד. כיצד יתכן שאכל מצות ושתה יין בערב פסח, שלא כהלכה (שולחן ערוך אורח חיים סי' תעא)?

והביאור הוא, שהחסיד היה עסוק בהתבוננות בענייני חסידות בתכלית העומק, ומרוב התעמקותו העצומה לא הרגיש כלל את טעם המצה, היין והמרור. במצב כזה בו אדם אינו חש את כל כוחותיו וחושיו, הוא מנותק מהעולם עוד יותר מאשר בשעת השינה, ואף יותר מעילפון חלילה. ומכיוון שכך, אינו במצב שיכול לצאת ידי חובת מצה ומרור ושתיית יין, ואין אכילתו נחשבת אכילה מבחינה הלכתית.

מאידך, אף שלמד והעמיק באופן כזה, מכל מקום, כאשר הגיע לאוזניו דבר השליחות של הרבי, ביודעו שמדובר בשליחות של מי ש"עומד בין ה' וביניכם" – לא חשב לרגע, עזב את ענייניו הנעלים ונחפז למלא את מטרת השליחות, לאכול את צרכי הפסח!

כך כאשר מוטלת עלינו שליחות מנשיא דורנו, אף אם עסוקים בעניינים נעלים ביותר, כמו לימוד חסידות בהעמקה וכדומה – יש לחטוף ולמלא שליחות זו בפועל ממש, מבלי להיכנס ל'חשבונות' שיש לסיים קודם את העניין בו שקועים כעת.

ויתרה מזו: החסיד אכל את כל מה ששלח לו הרבי בבת אחת, מבלי להבחין בהבדל בטעמם של המצה, היין והמרור. וההוראה מכך, שאין כל הבדל מהי השליחות המוטלת על האדם, נדרש הוא לכל לראש לבצע אותה בלי חשבונות. ובכך, מסייעת השליחות גם לעניין בו עסק תחילה, כפי שהיה במעשה האמור.

(שבת פרשת אחרי תשד"מ)

 

כשרוצים - יכולים

מספרים על הבעל שם טוב שישב פעם עם תלמידיו, ולפתע הגיע אליהם גוי, הכניס את ראשו מבעד לחלון וביקש את עזרתם, שכן הסוס שלו אינו יכול לסחוב את העגלה. אמרו לו תלמידי הבעל שם טוב שאינם יכולים לעזור לו.

השיב להם העגלון: "מאזשעש דא ניע חאטשעש" (=יכולים אתם, אך אינכם רוצים!).

לאחר שהלך הגוי, אמר הבעל שם טוב תורה שלימה על כך שלכל יהודי ישנה היכולת, ואין הדבר תלוי אלא ברצונו.

הוראה

כאשר יהודי שומע אמרה, ואין הדבר משנה ממי שמעה, אפילו מגוי – יש בכך שליחות מלמעלה, ועליו ללמוד מכך הוראה בעבודת ה'.

 (פורים תשט"ז | שבת בראשית תשח"י)

כשזקוקים לסחורה, מוכרחים לנסוע ליריד

הרב המגיד ממעזריטש היה גדול בתורה ומקובל גדול עוד טרם התקרב אל הבעל שם טוב, ובאותה תקופה הכיר תלמיד חכם גדול שהיה חברו ללימוד הקבלה. לימים, כאשר מילא הרב המגיד את מקומו של הבעל שם טוב, עבר אותו גדול דרך העיר מעזריטש. כששמע שהרב המגיד נוהג להאריך בתפילתו, התפלא על כך ביותר, כי הוא עצמו היה מכוון בתפילתו את כל כוונות האריז"ל, ובכל זאת תפילת המגיד הייתה ממושכת הרבה יותר משלו.

ביודעו שהמגיד הוא גם מתמיד גדול בלימוד, בא אליו חברו בשאלה: מדוע מאריך הוא כל כך בתפילתו ומבטל זמן זה מלימוד התורה? ואם הסיבה לכך היא משום שברצונו לכוון את כוונות האריז"ל, הלא הוא עצמו – אותו גדול – מכוון את כל הכוונות, ואין הדבר אורך פרק זמן כה ממושך!

המגיד לא השיב לו על אתר, והתחיל להתעניין בשלום חברו, ושאלו במה מתעסק, וסיפר החבר שעוסק בעיקר בלימוד התורה ומתפרנס מהחנות שמנהלת זוגתו, אלא שפעם אחת בשנה בעת היריד בלייפציג, נותנת לו זוגתו רשימת סחורה הדרושה לחנות וצרור כסף, כדי לנסוע ליריד לקנות את הסחורה. הנסיעה ליריד אורכת עבורו שבועות אחדים, ואז חוזר לביתו וממשיך לעסוק בתורה.

שאל אותו המגיד: "אינני מבין לשם מה צריך אתה לבזבז כמה שבועות בשביל נסיעה ליריד, יכול אתה להישאר בחדרך ולצייר במחשבתך את הנסיעה ליריד. הדרך הלא ידועה לך היטב, כיון שהנך נוסע לשם כל שנה, ואם כך תוכל לצייר במחשבתך בנקל את כל פרטי הנסיעה: כעת אני בתחנה פלונית, ועכשיו בתחנה שלאחריה, ועכשיו אני מגיע ליריד ואוחז בידי את הארנק עם כל הכסף, ועכשיו אני קונה את הסחורה ובודק שלא רימו אותי... וכך, תוכל לסיים את כל העסק בשעות ספורות, ולא תצטרך לבזבז שבועות אחדים!"

השיב לו החבר בפליאה: אבל עליי לקנות את הסחורה, ולשם כך מוכרח אני לנסוע בפועל ליריד בלייפציג!

כששמע המגיד את תשובתו, נענה ואמר: "כן הוא גם בנוגע לתפילה, כשצריכים את ה'סחורה' לא ניתן להסתפק בכוונות בלבד, שהאדם נמצא במקום אחר, אלא שמכוון על מדרגות נעלות – דבר זה יכולים אכן לעשות בזמן קצר... אלא צריכים לבוא ולהיות באותה מדרגה ובאותו עניין רוחני, ובשביל זה נדרשת עבודה ויגיעה שנמשכת זמן רב".

הוראה

גם אחרי שעוסקים בעניינים נעלים ביותר, עד לראיית אלוקות ממש, על יהודי לזכור שעליו "לנסוע בפועל ליריד" – להחדיר עניינים אלו בפועל ממש, בחיי המעשה בעולם הזה הגשמי.

(שבת פנחס תשי"א | שבת ראה תשי"ז | שמחת תורה תשל"ד)