מדורים / נשים

סוד שבת תשעה באב

תשעה באב שחל בשבת. איך זה מסתדר לנו? סעודות, שירים ובגדי שבת ביום הכי כואב בשנה.

היו שנים בהן את תשעה באב הייתי עוברת בירושלים, לפחות בחלקו של היום. כבר שנים שלא. אולי הכאב הכי חד אצלי הוא מראה החולין של הרחוב הראשי ו"עסקים כרגיל" לכאורה. מנקודה זו צף הצער שלי יותר מכל, על השכחה הגדולה שלנו, על הריחוק הנורא, על קהות החושים.

צריך מבט פנימי כדי לראות שבשיא השבר, בעין הסערה, מתחבאת אמת גדולה יותר, מתחבאת מתנה, הבנה שהיא אור גדול, שלא ניתן לגלות לולא עובר עלינו מה שעובר.

מזכיר בעדינות

כאב הריחוק והחיסרון שחש כל אחד במסלול חייו הפרטיים והכלליים כל־כך שורף, לפעמים נדמה שאי־אפשר להכיל אותו. דווקא השנה באה לה השבת ומביאה איתה אור מיוחד. לוחשת לנו את סוד הנצח.

שבת מעין עולם הבא. עלִיה למימד אחר. כשחל תשעה באב בשבת יש לנו הזכות לחיות את היום הזה אחרת. לראות איך לב החורבן - תוכו רצוף אהבה. כמו שמספר המדרש על הכרובים שהתגלו בשעת החורבן בשיא קרבתם. מעורים זה בזה.

שבת היא "ברית עולם ביני ובין בני ישראל", היא האור הפנימי של הקשר בין ה' ובינינו.

יש דברים שקיימים תמיד, היו לפני הכל ויהיו אחרי הכל. יש רובד שבו כל טלטלות העולם מתעמעמות אל מול אור גדול שזורח בעדינות ומזכיר שיש תכלית ויש אהבה. תמיד.

כמו לכעוס נורא על מישהו ולהרגיש רחוקים, אבל אחרי שקצת מתרחקים, להיזכר שכל הכעס נולד בגלל עומק האהבה, עומק הקשר והאכפתיות, שהם הקרקע של כל הסיפור. המרחק צומח על־גבי הקרקע הזו ויביא איתו פירות מתוקים וטובים יותר.

לגמרי אפשרי

בחלוף כל אריכות הגלות הזו, אני קצת מבולבלת, מי אָבֵל על מי, מי אמור לנחם את מי: אנחנו אותו על שהתרחקנו או הוא אותנו על שרחק מאיתנו? אומר המדרש: "למי צריכים לנחם? למי שמתה אשתו, למי שנשבו בניו, למי שנשרף ביתו, נחמוני נחמוני עמי".

אנו זוכים ורואים בשוב ה' את שיבת ציון. עם ישראל שב אל הארץ, קם ונופל וקם, ומי רוצה יותר ממי את הקירבה והאהבה? הדוד או הרעיה? נראה שעצם הפניית המבט שלנו אל צער השכינה כבר הופכת אותנו לאוהבים וקרובים יותר. איננו מחפשים את מילוי החיסרון שלנו בלבד. איננו מרוכזים בכאב שלנו. אנחנו כואבים את הפירוד והריחוק.

אנחנו מבקשים מציאות חדשה של שבת עולמית – שבה הקשר בין השמים והארץ גלוי ובהיר. אנחנו מתגעגעים קדימה. כשמדובר בקשר של נצח זה לגמרי אפשרי.

יש הרבה מגעים לשלום. לבבות קרועים מבקשים פני שכינה ואורו זורח עלינו קמעה קמעה. זה ניכר כמעט בכל פינה, ומי אמר שאין דילוגים? אני מוכנה לדילוג שיבוא בדמות שבת קודש ויזכיר לכולנו בקול גדול: "אהבת עולם אהבתיך".