מדורים / נשים

סוד מיעוט הלבנה

באחד הימים לקחתי את בני שלוקה בשיתוק למעקב שגרתי באחד ממכוני הבריאות בירושלים, שהיה ממוקם באחד האזורים ההיסטוריים יותר של העיר. המחשבה על כך שרגליי דורכות על עשרות שנות היסטוריה הייתה אמנם מרוממת, אבל כשעושים את המסלול הזה עם כיסא גלגלים זה הופך להיות קצת פחות הרואי.

היה קשה להגיע למקום, להעלות את הכיסא הכבד ממפלס הכביש למדרכה, להמתין עד בוש לתורנו ולבסוף לגלות שכדי להגיע לבדיקה צריך לרדת קומה ואין מעלית.

כשיצאתי סוף סוף מהבילוי המתיש נתקלתי שוב באספלט המעוקם של הכבישים והמדרכות שכאילו רק ביקשו לאתגר עוד יותר את המסע, ואז כשנתקעתי במעבר צר בין שני רכבים חונים – נשברתי. מי יוכל לעזור לי? הייתי חסרת אונים. הבטתי ימינה ושמאלה אך מגרש החניה היה ריק מאדם.

נשמתי עמוק וחיכיתי לישועה.

רגעים ספורים לאחר מכן עבר מולנו אדם, זר עד לרגע זה, שראה את המבוכה ונחלץ במהירות לעזרתנו. הוא הפסיק מיד את השיחה בטלפון הנייד וסגר אותו, הניח בצד את התיק וניגש להרים איתי את הכיסא כדי לעבור את המכשול.

אני מרימה מימין, הוא משמאל, אני דוחפת, הוא מושך ושנינו יחד מעודדים את הילדון הישוּב בכיסא שהיטלטל לצדדים במעבר הצר. פתאום ברגע אחד הפכנו מזרים גמורים לחברים.

המהפך המשמעותי מהבדידות והמצוקה הרגעית לחיבור אמיתי ועמוק של חסד - הימם אותי. הרגשתי עטופה באהבה.

הודיתי לאיש הנדיב מקרב לב והמשכתי לצעוד ברחובות העיר בחזרה לכיוון הרכב כשלבי מתרונן בקרבי ומזמר ללא מילים לעוברים ולשבים: יש לי ילד נכה! הילד שלי נכה! אתם שמתבוננים מבחוץ אולי רואים את זה בתור דפקט רציני בחיים, אבל אין לכם מושג כמה לבבות הוא פותח וכמה אהבה טהורה מתחוללת סביבו בזכות ההזדקקות הזו!

לרגע דמה בעיניי הכיסא המסורבל למרכבת אש ועליה ישוב המלאך הטהור פותח הלבבות, ואני זו שזוכה לשרת אותו ולסמן את שבילי האור שהוא משאיר ברחובות.

החלל בתוכנו מבקש כל העת להתמלא בשפע והוא זה שמושך אליו חסד שנובע מתוך רחמים. לא רחמים מדומים שמחפים על התנשאות מצד הנותן, וזלזול בעליבות התאווה או גסות התביעה של המקבל, אלא רחמים מלשון רחם: חלל פנימי שמסוגל להצמיח את הפוטנציאל הזעיר והקטן ביותר ליצירה שלמה.

אלו רחמים אמיתיים, שמזהים את צער הגלות על הדברים שאינם במקומם ועל הכוחות שעדיין אינם מתגלים באופן האידאלי ביותר, ועוטפים בהבנה עמוקה את כאב החיסרון.

ההסכמה שלנו לזהות את החסר, להיות מונחים בו במלואו ולהודות שאנו זקוקים לעזרה - היא זו שתאיר את מערכת היחסים שלנו עם מי שיוכל להשפיע עלינו טוב, ועם מי שנוכל אנחנו להיטיב עמו.

מעלתה של הלבנה היא היכולת להיות חסרה ולקבל - היא מושכת אליה את אור השמש, אבל זה קרה רק מאז שהיא הבינה שכדי שהפאזל הזה יעבוד נכון מישהו חייב למעט ולהחסיר מעצמו, ולהסכים להתגעגע לשלמות הגדולה.

אנו, הנשים, מחוברות במהותנו, בגופנו ובנפשנו לחלל הפעור הזה. אנחנו נעות תדיר סביב הציר המשתוקק בין החיסרון למילויו. במהות הנשית טבועה התשוקה הנצחית, ורגע קטן אחרי שקיבלנו את מבוקשנו אנחנו כבר מתחילות להתגעגע מחדש.

לעתים קרובות אותו הגעגוע התמידי בקרב החצי הנשי מתפרש כחוסר שביעות רצון סדרתית מכל דבר אפשרי. זה חומר טוב שאפשר לעשות ממנו מטעמים לקומדיות רבות, אבל בעומק בעומק טמונה שאיפה אמיתית למציאות עליונה ומושלמת, ממנה הגענו ואליה נשוב.