נוצות של זהב

כמו צדיקה נסתרת, זלדה המשוררת גילתה את צפונותיה בשירים שזכו להד עצום אך לא הוציאו אותה מעולמה הצנוע, הפשוט והסודי > היא ניצבה בשורה הראשונה של המשוררים העבריים,והבלטתה את כמיהתה החסידית כמו גם הקפדתה על שמירת המצוות, רק הוסיפו לה נקודות בקרב מעריציה מכל שדרות הציבור > > לרגל כ"ח בניסן,יום פטירתה הל"ה

מְשֻׁנֶּה לִהְיוֹת אִשָּׁה

פְּשׁוּטָה, בֵּיתִית, רָפָה,

 בְּדוֹר עַז, דּוֹר אַלִּימוּת,

 לִהְיוֹת בַּיְשָׁנִית, לֵאָה,

בְּדוֹר קַר, בְּדוֹר אַנְשֵׁי מִמְכָּר,

אֲשֶׁר לוֹ כְּסִיל וְכִימָה וְיָרֵחַ   -

פַנָסֵי פִּרְסוּם, תָּוֵי פָּז, סִמְלִי צְבָא.

לִצְעֹד בִּרְחוֹב מוּצָל מְהַרְהֶרֶת, אַט-אַט

(מתוך השיר "רצון שיכור, מסוכסך", שיר המופיע בספר הביכורים של זלדה)

 

כך כתבה זלדה המשוררת על עצמה. כותבת ומתפרסמת, תופסת מקום של כבוד בין משוררי התקופה אך לא מפסיקה להיות משונה ואפילו שולית בעיני עצמה, מסרבת להפוך לחשובה.

גדולי המשוררים בזמנה החשיבו אותה אחת משלהם ואף הרימו עיניהם ללמוד ממנה. הבמאי והדוקומנטריסט יאיר קדר הקים מיזם עצמאי שנקרא "העברים" – סדרת סרטים, ספרים וראיונות וידאו שנועדו לשמר פיסות היסטוריה תרבותית (בהמשך אצטט מהראיונות שמופיעים בסרט). במיזם נבחרו חמש עשרה דמויות מהתרבות העברית. אחת מהן, ויש שיאמרו המיוחדת שבהן, היא זלדה. בסרט מדברים עליה הבולטים בתחום הכתיבה כמו: חיים באר, עמוס עוז, אליעז כהן, רבקה מרים, חמוטל בן יוסף ועוד - כולם גמרו עליה את ההלל.

"מעולם לא היתה משוררת חובשת שביס בינותינו", אמר חיים באר, "היא הופיעה כסינדרלה ומיד נכנסה בשורה הראשונה של המשוררים". יונה וולך כתבה אליה בצאת ספרה הראשון "את מעמידה עולם, זלדה, זה הדבר הסופי שמשורר יכול לעשות". ועל אף התשבחות והפרסום, ולמרות שרבים באו לשתות מבארה, היא נותרה אישה ביישנית, צנועה וביתית.

זלדה מישקובסקי, שמוכרת יותר בשמה הפרטי זלדה, נולדה ב-1914 באוקראינה, בת למשפחת שניאורסון, בתם של ר' שלום שלמה ורחל שניאורסון. אביה היה אחיו של רבי לוי יצחק שניאורסון, אביו של הרבי מלובביץ', אמה הייתה בתו של רבי דוד צבי חן שנקרא הרד"ץ, חסיד מופלא וגאון מופלג, נצר למשפחת האדמו"רים.

בשנת תרפ"ה, כשהיא בת אחת עשרה, עלתה לירושלים עם אביה, אמה וסבה. וכך היא מספרת: "הגענו ליפו - השנה הייתה 1925. אני זוכרת עדיין כמה מאושרת הייתי, זה היה האושר של שיבה הביתה. עבור הוריי ועבורי הייתה ארץ ישראל תמיד המולדת".

אחרי חצי שנה סבה הנערץ נפטר ואחרי חודש נפטר גם אביה, עקב המצב הכלכלי הקשה בעיר. סבה היה דמות נערצת אפופת סוד, וכך היא כתבה עליו בשיר 'עם סבי':

כְּאַבְרָהָם אָבִינוּ

שֶׁבַּלַּיְלָה סָפַר מַזָּלוֹת,

שֶׁקָּרָא אֶל בּוֹרְאוֹ מִתּוֹךְ הַכִּבְשָׁן,

שֶׁאֶת בְּנוֹ עָקַד –

הָיָה סָבִי.

אוֹתָהּ אֱמוּנָה שְׁלֵמָה

בְּתוֹךְ הַשַּׁלְהֶבֶת,

וְאוֹתוֹ מַבָּט טָלוּל

וְזָקָן רַךְ־גַּלִּים.

בַּחוּץ יָרַד הַשֶּׁלֶג,

בַּחוּץ שָׁאֲגוּ:

אֵין דִּין וְאֵין דַּיָּן.

וּבְחַדְרוֹ הַסָּדוּק, הַמְנֻפָּץ

שָׁרוּ כְּרוּבִים

עַל יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה.

 

על זכרו של אביה כתבה זלדה את מילות הפלא:

בְּעֵינָיו הָיוּ שָׁרוֹת

צִפֳּרֵי גַּן־עֵדֶן

וְנוֹצוֹת שֶׁל זָהָב נָשְׁרוּ

עַל הַסְּפָרִים.

לאחר פטירתם של דמויות מפתח אלו, שנחרטו באישיותה ובהוויית חייה, היא קיבלה על עצמה כבת יחידה לומר קדיש על שניהם. היא קיבלה אישור מיוחד לומר קדיש בבית הכנסת הגרוזיני במשך אותה שנה, זאת על אף העובדה שזה היה עבורה גיהינום כפי שהעידה בשנים מאוחרות יותר. לאחר מכן, היא נשארת עם אמה בירושלים של שנות העשרים. זלדה חיתה בתווך של תרבויות דתית-רבנית ורוסית, היא הייתה ידענית בתורה ואהבה לקרוא ספרות רוסית. כעבור זמן, היא ואמה עברו לגור בשכונת שערי חסד.

התפנית החשובה בחייה הייתה כשעברה לחיפה עם אמה שנישאה בשנית לרב של שכונת אחוזה, על הכרמל פגשה את אהבת חייה, בעלה חיים אריה מישקובסקי. הם נישאו בשנת תש"י. הוא בן ארבעים ושתיים והיא בת שלושים ושש. אביו היה הרב חזקיהו יוסף מישקובסקי, נשיא איחוד הרבנים פליטי פולין, מראשי ועד ההצלה ומראשי ועד הישיבות בפולין ובארץ ישראל. סבו היה ר' יצחק בלאזר (מאבות שיטת המוסר). חיים אריה, אדם צנוע, מאופק ואציל, היה בוגר ישיבת חברון שהוסמך לרבנות אך עבד כרואה חשבון.

הם חזרו לירושלים וחיו יחד במשך עשרים ואחת שנים של אושר בבית האבן הישן בכרם אברהם. הקשר ביניהם היה מלא כבוד והערכה. פעם אחד העיתונאים העז לשאול אותה מהי עבורה אהבה, והיא ענתה "לשבת במרפסת עם כוס קפה עם בעלי בשתיקה, זו אהבה".

לאחר נישואיה היא הפסיקה לעבוד כמורה והחלה לכתוב בצורה רצינית. היא עבדה הרבה מאוד על כתביה, ובתקופות מסוימות גם על ציוריה. לידתו של שיר הייתה בשבילה "כמו ניתוח". ימים שלמים ולילות־אין־שינה התהלכה בביתה, נושאת בקרבה שורות של שיר מתרקם והולך, ומשהגיעה עתו כתבה או הקריאה אותו בשלמותו. ורק לעתים רחוקות נשאר השיר ללא שינוי וליטוש.

שיריה התפרסמו בעיתונים ובכתבי עת. בעלה היה קונה את העיתון בכל פעם שמשהו מהחומרים שלה היה מתפרסם והיה ממהר להראות לאורחים מפרי עטה, אך רק לאחר שהיא עצמה היתה יוצאת מהחדר.

למגינת לב הם לא זכו לפרי בטן. בגיל שישים ושתים בעלה, שהיה עבורה לידיד נפש, הלך לעולמו. כך היא כתבה עליו:

שְׁלוֹמִי קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ.
קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ.
וְהַחַגִּים הָאֲהוּבִים וּתְקוּפוֹת הַשָּׁנָה הַנִּפְלָאוֹת
עִם אוֹצַר הָרֵיחוֹת, הַפְּרָחִים,
הַפְּרִי, הֶעָלִים וְהָרוּחוֹת,
וְעִם הָעֲרָפֶל וְהַמָּטָר,
הַשֶּׁלֶג הַפִּתְאֹמִי והַטַּל
תְלוּיִים עַל חוּט הַכְּמִיהָה.

אֲנִי וְאַתָּה וְהַשַּׁבָּת.
אֲנִי וְאַתָּה וְחַיֵּינוּ בַּגִּלְגּוּל הַקּוֹדֵם.
אֲנִי וְאַתָּה וְהַשֶּׁקֶר.
וְהַפַּחַד. וְהַקְּרָעִים.
וּבוֹרֵא הַשָּׁמַיִם שֶׁאֵין לָהֶם חוֹף.

שְׁלוֹמִי קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ.
קָשׁוּר בְּחוּט אֶל שְׁלוֹמְךָ.

אֲנִי וְאַתָּה
וְהַחִידָה.
אֲנִי וְאַתָּה
וְהַמָּוֶת.

לאחר שהתאלמנה, גרו אצלה בחורות דתיות רווקות לפרקי זמן, ולאחר שהתחתנו הן הפכו למעין משפחה עבורה. ליבה הקשוב היווה מקור משיכה למסתופפים בצלה. ביתה היה בית פתוח לעולם הרחב, לשוחרי הספרות לדורותיה ולצעירים שבאו להתעניין ביצירותיה.

היא קיבלה על יצירותיה פרסים ספרותיים רבים, אך היא לא הרבתה לצאת מביתה. בעיניה הרחוב היה מפחיד. הכביש בעיניה היה סמל של האיום והמכוניות היו כדרקונים. זה לא היה פחד להידרס אלא פחד מההמולה, משאון האדם.

לפעמים אדם נכנע לתמונה

זלדה לא חשבה להוציא לאור את שיריה, ורק בלחצם של בעלה וידידיה יצא לאור ספרה הראשון 'פנאי', כשהיא בת חמישים ושלוש. הספר הופיע ביותר מחמש עשרה מהדורות. שיריה מושפעים מהאווירה החסידית שבביתה ובבית גידולה אצל סבה והוריה. הם עוסקים בניגודיות בין הקודש לחול, במהות וביום יום, בקדושת השבת ועוד. היא כתבה גם רשימות, סיפורים, חלקי מחזאות, ועסקה גם בציור ופיסול. מאז יצא לאור ספרה הראשון הופיעו עוד חמישה ספרי שירה מיצירותיה שהאחרון שבהם הוגש לה בהיותה על ערש דווי.

על שולחנה, ועוד קודם לכן על שולחן אמה, היו מונחים תדיר מדרש רבה, פרקי דרבי אליעזר, מדרש תנחומא וילקוט שמעוני. זלדה חיה את המדרשים, וזכרה פסוקים ומדרשים לרוב. מכריה מעידים עליה שאפילו כשהתעניינה במתרחש בעולם – היא עשתה זאת כדי ללמד זכות על עם ישראל, ולהוכיח שגם בקרב הציבור שאינו שומר תורה ומצוות יש ניצוצות של קדושה.

"אני לא מרצה, לא דברנית" היא מעידה על עצמה. בעת שפנו אליה בבקשת ראיונות הייתה עונה בביישנות מפתיעה ''כבר ראיינו אותי", "אינני אוהבת להתראיין, מה שאני רוצה להגיד אני אומרת בשירים שלי". מול הנביעה ההגותית שלה היא עמדה בביטול ובענווה מרשימה: "אני בכלל לא יודעת אם יהיה שיר.. עוד שיר.. השיר הבא.. אולי יבוא, אולי לא יבוא.. אני כותבת כשמשהו חזק קורה, מבקש ביטוי, אז יכול להיות לעיתים קרובות ויכול להיות תקופה ארוכה שלא".

בניסיון לתאר את החידוש שלה אמר יונדב קפלון, משורר וכותב בזכות עצמו, שהיה בנערותו מבאי ביתה: "בתוך המהומה של המודרנה היא יצרה אי של שקט בתוך ים האש. המרכז של המשורר המודרני היה הנפש, שזה סיפור שלך, והיא דיברה על הנשמה ועל הסיפור שלך מול אלוקים, מול העם שלך ומול ההיסטוריה".

בראיון איתה אפשר ממש לשמוע את צניעותה ואת בלימתה העצמית מפרסום.

על הספר הראשון שיצא גם כן קיבלו הרבה תגובות?

"קיבלו הרבה".

איך את מקבלת את זה?

"משהו בלתי מובן".

אבל מה זה נותן לך? נותן לך משהו?

"עוד ניסיון בחיים.. זה הכל. אני מקווה שאני לא אאבד את רגש המידה שלי ביחס לעצמי".

 מה זה אומר?

"שלא אתחיל לחשוב (שאני) מי יודע מה".

בראיון מקוטע שלא ברור מקורו, הגיבה זלדה לשאלה בדבר השפעת הפרסום עליה ועל יצירתה, וכך אמרה: "אולי זה ישתק אותי להרבה זמן, יהיה לי קשה לכתוב. אדם שכותב שירים מסתכן, אי אפשר לפרסם ולרצות שלא יקראו את זה […...] אני גם לא יודעת מה שייך איזה פרצוף יש לי או איזה בית יש לי – לגבי השירים. ובשביל מה היה נחוץ כל העניין של עיתונות? כי אדם חי הוא משתנה כל רגע והוא זורם; אדם שקבעו אותו במסמרות שהוא כך וכך – זה רק אחרי מותו. אבל לפעמים אדם נכנע לתמונה שנוצרה בצדק או שלא בצדק ממנו".

חשוב יותר מכל שיר

"אין לי קיום בלי הברקים והקולות בסיני", כותבת זלדה. היא דיברה על הקדוש ברוך הוא כל הזמן כעל ישות קיימת ביומיום. הייתה בה דתיות מאוד טוטאלית ומצד שני משהו חופשי ופתוח. בהקלטה היא נשאלת מה מקומה של הדת ביצירה שלה - "הדת לא יכולה להיות מכשול, כי אם ההפך מזה, הרגשת הסודיות שבחיים, הרגשת האור שבא מעבר לגשמיות זה לא דבר שמפריע לשירה אלא להפך..  השירה זה לא השושנה, אלא הניחוח של השושנה, הזוהר שלה או התחושה שהיא מעוררת. גם ביחס לצער ולשמחה ולכל מה שקורה בחיים יש את הניחוח של הדברים". ובמכתב לידידה היא כותבת: "אפילו בתקופה זו בחיי, כאשר נשארתי כל כך לבדי, איני רוצה לתלות את חיי, את קיומי על צווארי השירה, אלא מתוך עצם החיים לבורא החיים – כך אני רוצה לחיות".

כחלק מאותו מארג של חיי מצוות וחיי שירה, גם היחס שבין אדם לחברו לא היטשטש אצלה מעולם. "את יודעת, אצלי החיים תמיד לפני האמנות", היא כותבת לעזה צבי בעניין שיר שלא רצתה לפרסם שמא יפגע בעקיפין ובמרומז באדם מסוים. בראיון עם מנחם מיכלסון (1981) אמרה: "אם בא אדם רעב ומבקש ממשורר פרוסת לחם, המשורר אינו יכול לגרש אותו ולומר כי בדיוק ברגע זה הוא עובד על חרוז. כי לתת פרוסת לחם לרעב, חשוב יותר מכל שיר".

תביעתה של זלדה ממומחים בתחומם, כולל אמנים, היא עצומה: "אם אתה אמן, אם אתה רופא, אם אתה איש מדע, עליך להיות איש אמת. וָלא – אתה אפס ולא אדם ולא אמן ולא רופא ולא איש מדע. וכמה קשה להיות איש אמת לברייה שהשקר טבוע בדמה ובעצם קיומה".

ומעצמה היא דרשה עוד יותר. פעם סיפרה שבימי המצור של מלחמת השחרור אבד לה כתב יד של שירה ארוכה, הארוכה ביותר שחיברה מעודה – ולא הצטערה ולא ניסתה אפילו לשחזרה מן הזיכרון: "הרגשתי שלפחות את הקרבן הזה אני מביאה, בזמן שאחרים מסרו את חייהם".

זלדה חיפשה את הקשר עם אנשים דחויים. קבצנים ובעיקר קבצניות היו מבאי ביתה, בני בית. אם הייתה נכנסת קבצנית הכל היה נגמר. "זהו!" הייתה מבטלת את עצמה, "אני צריכה להיכנס להכין לה חביתה". הזר הוא הקרוב האחר, הוא אני. בהקלטה שלה מסרט 'ירושלים' היא אומרת "יש מדרש כזה שמשיח בן יוסף יבוא בדמות של קבצן. לפני שמגיע משיח בן דוד מגיע משיח בן יוסף. כל קבצן זה גלגול של חיים. לפני זה הוא לא היה קבצן. זה לא נורא להיות קבצן, המשיח יהיה קבצן, זאת אומרת שכל קבצן אולי זה המשיח".

בערב שבת היה לפניה טס שעליו היו מונחים פמוטים גדולים וקטנים בלי גוון ותואר. היא הייתה מדליקה את כל הנרות, וכעשר דקות ארך זמן הדלקת הנרות והתפילות שנלוו להם. כל נר היה לו סיפור משלו, דמות של אדם - אנשים שמתו בסיביר או בשואה, רק היא ידעה על קיומם ונצרה את זכרם.

להדליק נרות בכל העולמות -

זוהי שבת.

להדליק נרות-שבת

זוהי קפיצת נפש הרת נצורות

לים נהדר, שיש בה מסתורין

של אש-שקיעה.

בהדליקי הנרות יהפך

חדרי לנהר די-נור,

באשדות ברקת שוקע לבי.

 (שבת וחול. "פנאי")

 

להדליק בלב תלמידותיי

בקטע שזכה לפרסומים רבים, מתאר עמוס עוז (בתוך 'סיפור על אהבה וחושך'), את מורתו בכיתה ב', הלא היא זלדה:

"מורה-זלדה דיברה כה בשקט, עד שאם רצינו לשמוע לא די היה שנשתתק אלא היה הכרח לרכון לפנים אל שולחנותינו. היינו יושבים אפוא רכונים לפנים בלי הרף, מן הבוקר עד הצהריים, כי חששנו לאבד מילה: כל מה שדיברה מורה-זלדה היה מושך לב וקצת לא צפוי. כאילו למדנו אצלה שפה חדשה, לא רחוקה מאוד מן העברית ואף-על-פי-כן שונה וצובטת-לב: להרים היא קראה לפעמים הררים. לכוכבים - כוכבי שמים. התהום הייתה תהום רבה והעצים נקראו אילנות, אף כי לרוב היו נקראים אצלה כל אחד ואחד בשמו. אם ביטאת בכיתה רעיון שמצא חן בעיניה, הייתה מורה-זלדה מצביעה עליך ואומרת חרש: תסתכלו נא כולכם, הנה יש כאן ילד שטוף-אור. אם שקעה אחת הבנות בחלום בהקיץ הייתה המורה זלדה מבארת לנו כי ממש כשם שאיש אינו אשם בנדודי השינה שלו, כך אסור להאשים את נעה בנדודי הערות הפוקדים אותה לפעמים.

"ללעג, לכל לעג שהוא, קראה מורה-זלדה בשם רעל. לשקר קראה נפילה או שבירה. לעצלות קראה בשם עופרת. לרכילות - עיני הבשר. הגאווה נקראה אצלה חורכת-כנפיים. לאכזבה היא קוראת צער, או צער בעלי חלומות. ודווקא בושה נקראת אצלה צלם אלוקים.

"והוויתור, גם ויתור קטנטן, ואפילו ויתור על מחק או על תורך לחלק לכיתה את דפי הציור, כל ויתור היה נקרא בפיה ניצוץ".

כמחנכת צעירה בתקופת השואה כתבה ב"דבר הפועלת" (31.3.40): "השמחה נראית בעיני - דווקא עכשיו, בחשכה האיומה, - כדבר היקר ביותר, המוסרי ביותר, ומאד רציתי להדליק בלב התלמידות שלי, המבוהלות מפחד המלחמה, שמחה שתשמור אותן מייאוש.

...לו היה בי הרבה אהבה, סבלנות וחום!

...לו יכלתי ללמד אותן את השמחה שיש במראה אדם חי... שעוצב בכוח וברוך כזה... הייתה שמחת החיים מעלה אותן לרקיע כוכבים, אפילו במעמקי מרתף חשוך...".

בן דודי הנערץ

בינה לבין הרבי מלובביץ' היה קשר מיוחד. הם היו קרובי משפחה כמעט יחידים ממשפחתם, והקשר בא לידי ביטוי בהתכתבות ביניהם. זלדה ובעלה שלחו לרבי מאות מכתבים, ותמיד פתחה זלדה את מכתבה במילים "בן דודי הנערץ" או "בן דודי הגדול", מתוך הערכה וכבוד רב שרחשה לו, ומפני שראתה בו סמכות רוחנית. במכתביו פונה הרבי אל זלדה בסגנון שניכרות בו החיבה וקרבת המשפחה. הוא מעורה בפרטי מאורעות חייה, משתתף בצערה בהזדמנויות שונות ומבקש ממנה לשתף אותו ברגשותיה ובצרכיה.

היא היתה מתיעצת איתו בכל בעיה שהתעוררה בחייה וקיבלה את דבריו כנוהג בין חסיד לרבו, על אף הקרבה המשפחתית ביניהם.

השליחות לאחר השואה

זלדה ראתה שליחות גדולה בחיים היהודיים לאחר השואה. אף שהתחמקה מראיונות, נענתה לראיון עם רחל הולנדר-שטיינגרט ששידלה אותה לדבר על הנושא. בדבריה מהדהד מסר עמוק של תקומת עם הנצח: "נושא השואה יוצא מכלל זה, אני מאמינה שעלינו לדבר ולכתוב עליו ולכן הסכמתי לשיחה זו. למרות שלא עברתי את השואה אני מרגישה כאילו כן עברתי אותה. השואה היא חלק מחיי... זה עניין שבאמונה. אם אתה משוכנע שעקרונית נולד האדם לאושר, תרגיש אפילו בשעה של יגון קודר שלא אלה החיים עצמם. יש אומרים שהחיים הם רק סבל, אבל אני מרגישה - גם אם אני שרויה בצער גדול - שהחיים הם נפלאים".

האם היו לך פעם ספקות באמונה?

"כמובן שהיו לי משברים - זמנים שלא יכולתי להבין בשום אופן מה תכליתו של הקדוש ברוך הוא. ואף על פי כן אני משוכנעת שהסבל אינו חסר משמעות ואיננו תוצאה של גורל עיוור. וכשמאמינים שיש משמעות לחיים יכולים לצאת אפילו מבור עמוק מאוד".

האם ניתן להגדיר את המשמעות?

"עבורי היא מתבטאת בדבריה של אודיל, בתו של הבעל-שם-טוב, אותם שמעתי מפי סבי: 'תן לי השגה להבין את הטוב שלך, או תן לי טוב לפי השגתי'. לי אישית יש הרגשה עמוקה ששום דבר אינו קורה סתם, אלא הכל מכוון על ידי השם.

"אני יכולה לדבר רק בשם עצמי. עלינו להמשיך לחיות. אני מרגישה שאין גדוּלה כמו זאת של הנשים והגברים שבנו את עצמם וגידלו משפחות אחרי שהיו בשואה. זהו בדיוק החיוב שגילה יוסף לחיים אחרי שנזרק לבור.

"גדולתו של יוסף התבטאה עבורי בעובדה שהסכים להמשיך לחיות, להאמין באלוקים, באהבה, במשפחה, אחרי שאחיו זרקו אותו לבור. אני כשלעצמי יודעת כמה קשה להמשיך לחיות אחרי פגיעה קטנה לאין ערוך. אין דבר יותר קל מאשר לרצות למות.

"בשבילי יוסף מסמל את המאבק הנפשי לצאת מן הבור ולא לקלל את החיים משום סיבה שבעולם, כפי שאפיין יהודים בכל הדורות. כשחשבתי על הניצולים הרגשתי פתאום קרובה ליוסף. בחיוב החיים של יוסף אני רואה 'אחד מששים' מכוחות הנפש שגילו ניצולי השואה כאשר חייבו מחדש את חשיבות היופי, החכמה והחיים אחרי שהרגישו שאין יותר חשיבות לשום דבר. לדעתי זהו מותר האדם. לאדם יש אפשרויות, לבעלי חיים אין.

"אומרים שאופיו של אדם הוא גורלו. אף על פי כן - יש לו מוצא: 'ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה'. האדם לא 'נקבע סופית'. הוא נמצא בתהליך מתמיד והוא מסוגל להתגבר על מה שקובע את גורלו, הן על קווי אופי והן על תנאי הסביבה. לולא כן לא הייתה משמעות לטוב ולרע והגרמנים לא היו אחראים למה שעשו. אני מאמינה שספר יונה מראה שאפשרות התשובה ניתנה לאנושות כולה וכל אדם יכול לתת משמעות לחייו. לאדם יש בחירה. זהו עניין התשובה. האדם אינו כבול לעד למשא של עצמו. יש לו דרך לצאת מן הייאוש, מן הכעס, מחשכתו הפנימית. אם אפילו בידי איש אחד בלבד עולה להימלט ממה שקובע אותו, האדם הצליח".

באותו ראיון ממשיכה זלדה ואומרת: "רבי נחמן מברסלב אמר 'יש לעקור את היגון והאנחה ולהניחם בתוך הששון והשמחה'. הוא הבחין בין יגון וצער. הראשון הוא שלילי ואילו השני קרוב לאהבה - ההשגה שכל אדם זקוק לחמלה".

כשהיא נשאלת על פתיחותה כאישה שומרת מצוות לקשת רחבה של אנשי רוח שהגיעו אל ביתה, היא משיבה: "היהדות תמיד הייתה פלוראליסטית מבחינה רעיונית. זה היה נורא אם לא היה לנו חופש מחשבה. הרי זה היה אחד מסימני הנאציזם. היופי של היהדות הוא שהיא כוללת הוגים רחוקים זה מזה כמו הרמב"ם והרמב"ן וכל אדם יכול לבחור לו את האידאולוגיה. הגורם המאחד הוא ההלכה, שנבנתה במשך הדורות על ידי דיאלוגים בין חכמים שרבים מהם היו בדעות שונות זה מזה".

ואם נשאל במה לבחור?

"אין לי תשובות. רבי נחמן מברסלב אמר: 'השאלות חשובות מן התשובות. תשובות נקבל בעולם הבא'. אך אינני חושבת שמבוגרים נבוכים פחות מצעירים או שצעירים כלואים פחות ברעיונות של בני גילם ממבוגרים. ב'שמונה פרקים' מדגיש הרמב"ם את החשיבות של הסובלנות. ואולם הוא מוסיף שיש אנשים המסוגלים להיות סובלנים כלפי כל דבר, אך מי שדבר יקר לו אינו יכול לשאת לראות אותו נרמס. אני מאמינה שאידיאלים הם חשובים גם אם החברה שמחזיקה בהם אינה מצליחה להגשים אותם. הנאצים הגשימו את שלהם... לגבי היהודים, ברוב הדורות היה פער בין האידיאל וההגשמה, אבל לפחות האידיאלים היו יפים. היהדות על כל זרמיה תמיד חייבה את החיים".

 לכל איש יש שם שנתן לו הים, ונתן לו מותו

'לכל איש יש שם' הוא אחד משיריה המפורסמים, שאף הולחן והושאל לשימוש במוזיאון 'יד ושם' בהקראת השמות של ששת המליונים שניספו בשואה. חווה אלברשטיין מספרת על פריצתו של השיר, שהיה השיר הראשון של זלדה שהולחן: 'הימים היו ימים של אחרי מלחמת יום הכיפורים. כמדינה, כעם, הרגשנו כאילו יתמות ואצל זלדה, במילות השיר, היה חיבוק משמעותי. היה ברור לי שאני רוצה לשיר אותו. נסעתי לירושלים להשמיע לה את השיר, וזו הייתה לה הפעם הראשונה שמישהו הלחין שיר שלה. היא מאוד התרגשה. זה היה מקסים! הרגשתי שחזרתי הביתה. יש משהו בשירים שלה שמבקש להתיידד איתם".

בסמליות מופלאה, במוצאי יום השואה, בזמן שהקריאו את שמות הנספים בשואה עם השיר שלה ברקע 'לכל איש יש שם', הלכה זלדה לעולמה אחרי מחלה קשה. ואני בוחרת להיפרד מדמותה במילותיה המופלאות, מילים של מי שחייה שירה: "לפעמים אני חושבת שהשירה היא מציאות פלאית מכל כמו ענן כמו טל כמו חלום כמו דם. שלשירה יש מקום בעולם כמו היקר בידידיי ולפעמים השירה מפחידה אותי ואני בורחת ממנה כמו משיגעון. לאן? לאן אני יכולה לברוח? כלום יש מקום פנוי ממנה?!".

hasyabz@gmail.com