אבקשך - משדרגים את עבודת ה'

מתנות

מפגש שני

בטור הקודם התמקדנו בהבחנה בין ה"מצוי" ל"רצוי" בעבודת ה', ואנחנו רוצים הפעם להתבונן לעומק ה"מצוי" ואל המתנות הגנוזות בו.

אבל, בעצם, למה? אם ה'מצוי' שלי מלא בתכונות נפש ובנטיות שאני לא מעוניין בהן, למה להתעמק בו? למה לא להתבונן קדימה, אל ה'רצוי', ולחתור אליו? הרי שם נמצא האור, שם התכלית המבוקשת, לשם אני רוצה להגיע!

הרב זצ"ל כותב (כנפי רוח ב,ל): "כל אדם יש לו המסלול שלו, שעל־ידו הוא בא לאשרו, לתכלית הוייתו, שבו הוא מתדבק ליוצרו, ולא יוכל לבוא למגמת חפצו במסלול אחר – אף־על־פי שהוא מסלול ישר בעד אחרים, על כן צריך כל אחד להיות מוקיר מאוד את מסלולו המיוחד".

כדרכו, הרב ממש הופך את התפיסה! כל אדם בא לעבודת ה' עם האישיות המיוחדת שלו ועם המסלול הסלול עבורה. יש אדם שיוכל להיות מתמיד עצום, ואחד שלא יוכל כי יש לו קשיי קשב וריכוז; יש אדם שיש לו נטייה טבעית להשתפכות הנפש בתפילה, ואחר, כמו רובנו, שיכול למצוא את עצמו פתאום ב'שים שלום' בלי שהוא שם לב שבכלל התפלל.

אבל, אומר הרב, ה'מצוי' של האחד לעולם אינו מעל ה'מצוי' של חברו! לכל אחד מהם בחר הקב"ה באהבה רבה מסלול משלו, דרך ייחודית שרק על ידה יכול הוא להידבק בה'.

והרב שב וכותב (כנפי רוח ב,לא): "כל אדם צריך לדעת, שקרוי הוא לעבוד על־פי אופן ההכרה וההרגשה המיוחד שלו, על־פי שורש נשמתו, ובעולם זה, הכולל עולמים אין ספורות, ימצא את אוצר חייו".

אל תחשוב, אומר הרב, שכדי למצוא את האוצר שלך, את הדרך שלך, אתה צריך לחפור מתחת גשרים רחוקים. אופן ההרגשה וההכרה שלך, תבניות החשיבה שלך, נטיות הנפש שלך, העולם הרגשי שלך – הם הכלים שלך, הם הסוללים את הדרך שלך לעבודת ה'!

וזה לא שהרב עושה לנו חיים קלים. להפך. הכי קל לאדם להסתכל החוצה, לראות מעלות אצל אדם אחר ולנסות לקנות אותן – ויותר עמוק, להתרעם על כך שאין לו אותן באופן טבעי. הכי קל לאדם לחשוב שאם היו לו תנאים אחרים הוא היה יכול לעבוד את ה' באמת, ולכן מה הוא עושה? או שהוא מתרעם על ה' שנתן לו את תנאי הפתיחה שלו או שהוא עסוק בלנסות לשנות את התנאים.

אבל באמת האדם צריך לדעת שמה שלא מתאים לעולם הפנימי שנוצר על ידי שורש נשמתו, לא מוטל עליו. יש נשמות אחרות שקיבלו כלים מתאימים והן ממונות על העבודה במסלולים שלהן, אבל אתה לא צריך לגעת בזה.

וזו הסיבה שצריך לעסוק ב'מצוי'. להסתכל רק החוצה, אל ה'רצוי', זו שגיאה משתי פנים: מצד אחד, זו דרך להתחמק מעבודה. בערך כמו לשיר "לו הייתי רוטשילד" כשאתה טוביה החולב. זה בעצם לומר "אם היה כך וכך הייתי יכול לעבוד אותך, ה', אבל עם התנאים שנתת לי – מצטער, זה בלתי אפשרי", כשהאמת היא שאותך גייסו דווקא לסיירת הזו, דווקא למשימות האלה ודווקא עם תנאי הפתיחה האלה, כי שם התיקון שלך ושם התיקון שאתה יכול להביא לעולם כולו.

ומצד שני, החיפוש הסיזיפי והמתסכל אחרי ה'רצוי' גורם לך לחשוב שהעבודה שמבקשים ממך היא רחוקה וקשה, כשבעצם "קרוב אליך הדבר מאוד, בפיך ובלבבך לעשותו".

מתנות, גבולות, אוצרות

את המצוי שלנו אנחנו מחלקים לשלושה חלקים: מתנות, גבולות ואוצרות. היום נעסוק במתנות. אבל לפני שנתרכז במתנות, נסקור את השלישייה כולה.

החלק הראשון מה'מצוי' שלנו, כלומר ממה שקיים בנו בלי שבחרנו בו, הוא המתנות. כל אחד קיבל דברים מסוימים שבקדושה כמתנה, דברים שהוא לא צריך להתאמץ בשבילם. זה יכול להיות שלום בית, נטייה לחסד, משיכה נפשית לניגונים של עבודת ה' ועוד ועוד. ויש גם מתנות ששייכות לרגע מסוים או לתקופה מסוימת – כל דבר שבקדושה שבא לאדם בלי בחירתו הוא מתנה.

החלק השני הוא הגבולות, שהם בדיוק הצד הנגדי. דברים שמתנהלים אצלי באופן מסוים, אבל מבחינת סולם הערכים שלי הייתי רוצה שיהיו אחרת לגמרי. הייתי רוצה שבכל תפילה אהיה מרוכז רק במלים של התפילה, שכשאני מגיע הביתה אף פעם לא אכעס, שהזמן שלי יהיה מנוצל ולא יישרף על שטויות – אבל במציאות קורה להפך. בממד ה'מצוי' הדברים הללו הם מעבר לגבולות העיצוב של האישיות שלי.

החלק השלישי הוא האוצרות. מהם האוצרות? בתוך כל גבול יש לעולם מתנה סמויה. לעומת המתנות שראינו קודם, המילה "אוצר" מצביעה על משהו סמוי מן העין, לא גלוי במבט ראשון. בכל מידה מגונה, בכל גבול שמונע ממני לקנות מעלה עליונה, יש גם משהו שהוא יקר מאוד. אם אני אתבונן אני אמצא.

אם אני רוצה לראות את המצוי שלי, אבל לא כוועדת ביקורת וחברה לחיפוש חטאים אלא במכלול הנכון, אני חייב לראות את שלושת אלה: את כל הטוב שקיבלתי, את המגבלות, ואת העצה של הטוּב האלוקי שהקב"ה נתן לי בתוך אותן מגבלות.

עבודת ה'

לפני שניגש לחפש את המתנות שלנו, נדגיש לרגע נקודה חשובה. למרות שהכלים שאיתם אנחנו עובדים הם כלים נפשיים, והם יכולים לעזור בכל מיני תחומים – אנחנו לא נעסוק בהצלחה בחיים, אפילו לא בתחומים ערכיים. אנחנו כל הזמן נתכוונן לעבודת ה'. מה זו עבודת ה'? עבודת ה' זה מה שקיבלנו מסיני.

האם זה כולל, למשל, לשמור על זוגיות טובה? כן. כתוב "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", וזה ודאי כולל זוגיות טובה. אבל עבודת ה' היא דווקא אם אנחנו עושים את זה כדי לקיים את רצון הבורא יתברך שמו. נשמותינו עמדו על הר סיני, ואנחנו רוצים בכל ליבנו לקיים את כל מה שקיבלנו שם, את כל התרי"ג. זו עבודת ה'. לפעמים יהיה הרבה יותר קל לתת דוגמאות מתפילה ותפילין מאשר מזוגיות, כי ממד עבודת ה' שבהם יותר נראה לעין, אבל באמת עבודת ה' מתפרשת על כל תחום בחיים שבו אנו עסוקים בקיום רצון ה'.

אנחנו מחפשים איפה קיבלתי מתנה להיות עובד ה', כלי מצוין לעבודת ה'. להיות אבא טוב, כיוון שזה חלק מעבודת ה', זה נקרא מתנה. יכול להיות שאדם יגיד: "יש לי זיכרון מצוין" – זה עדיין לא מתנה, אם זה לא פוגש אותך בעבודת ה' שלך. אם בזכות זה אתה לומד תורה יותר טוב זו מתנה מצוינת, אבל כישרון בפני עצמו - זה דבר מעולה, זו מתנה מהקב"ה, אבל לא בתחום בו אנחנו עסוקים.

צוללים קדימה

כשאדם רוצה לעסוק בליבה של האישיות שלו, למצוא את העיקר ולעזוב את הטפל, הוא צריך להפעיל מעין "אקורדיון". תנועת האקורדיון היא פתיחה וסגירה. כשאני פותח אני מרחיב ומעשיר את התפיסה שלי בנוגע לאישיות שלי, מוצא בה נקודות רבות, חשובות ושוליות – ואחר כך כשאני סוגר אני מוצא את הליבה. מה הן נקודות הליבה? הנקודות שהכי מדברות אליך.

לכן, אם אנחנו עסוקים כעת במתנות, אנחנו צריכים קודם כל לפתוח את עולם המתנות. הבעיה היא שאם אומרים לאדם "חפש חמש מתנות שיש לך" לא תמיד קל לו למצוא. לכן הדבר הראשון שנעשה הוא להתבונן על המתנות כנתונות על צירים שונים, שכל אחד מהם נמצא בין שני קטבים. ניתן דוגמה לצירים שונים, ומיד נראה איך הם פותחים את רשימת המתנות שלנו.

יש מתנות ששייכות לתחום שבין אדם למקום, ויש כאלה ששייכות לתחום שבין אדם לחברו. יכולים להיות שני אנשים שבבין אדם למקום הם מאוד דומים אחד לשני, ובבין אדם לחברו הם שונים לחלוטין. נפתח את האקורדיון, ונחשוב על מתנות שבין אדם למקום ועל מתנות שבין אדם לחברו.

יש מתנות שמתקיימות רק בתנאים טובים, ויש כאלה שנשארות גם כשקשה. מי שרגיל כל ימיו להתפלל במניין ליד ביתו בדרך כלל יעשה זאת באופן טבעי ובקלות, אבל אם פתאום יצטרך להרחיק לבית כנסת אחר מסיבה כלשהי יכול להיות ששוב לא תהיה זו מתנה, אלא דבר שהוא צריך לעבוד עליו; לעומתו, אמא בדרך כלל תקום לילד החולה שלה גם עשר פעמים בלילה, באופן טבעי ובלי הכנה מיוחדת, למרות שזה מאוד קשה. נפתח את האקורדיון, ונחשוב על מתנות קלות וקשות.

יש מתנות שמתאימות למאזינים שונים. נגיד שאדם צריך לספר על מתנה שיש לו בעבודת ה' לקבוצת חרדים מבני ברק, ואחר כך לקבוצה מנוער מרצ. מן הסתם הוא יספר על שתי מתנות שונות לחלוטין זו מזו. נפתח את האקורדיון, ונחשוב על מתנות שהיינו מספרים עליהן לאנשים שונים בחיינו.

ציר נוסף הוא ציר גדול־קטן, שהחשיבות שלו קריטית ולכן נשתמש בו הרבה. הוא מטעה, ולכן חשוב לפתוח אותו. כל אחד מאיתנו קיבל מתנות גדולות, מתנות קטנות, ומתנות קטנטנות. התפיסה הפשוטה אומרת שכדאי לעבוד על המתנות הגדולות, אבל האמת היא שהמתנות הקטנטנות הן בדרך כלל בעלות משמעות גדולה יותר, וההזדמנות לפריצת דרך על ידן היא יותר גדולה מאשר על ידי המתנות הגדולות.

למשל, בעולם החסידי, הניגון קשור מאוד לעבודת ה'. יש ניגונים שבהם יש תו אחד שבו פתאום הלב נפתח. אתה לא בחרת בזה, ואם עוד פעם תנגן את הניגון הזה ותגיע לשם, שוב הלב שלך ייפתח. גם בלימוד תורה, אדם יכול ללמוד "תורה" ארוכה, ומשפט אחד ייגע בנשמתו פעם אחר פעם. לעתים אותו תו בניגון חולף כהרף עין, ואותו משפט בתורה נמשך פחות מעשר שניות – אבל הם מדליקים את כל האישיות.

ולמה הקטן חשוב יותר מהגדול? מפני שאנחנו מחפשים את הדברים שהנפש תבחר כי הם משמעותיים עבורה, וכשמתנה היא גם גדולה הגודל שלה מטעה וגורם לנפש לרצות בה גם אם אינה משמעותית כל כך. לעומת זאת מתנה קטנה לא משרה על האדם רושם מוטעה, ואם הנפש בוחרת בה הרי זה מפאת משמעותה העמוקה. עכשיו נפתח את האקורדיון, ונחשוב על מתנות גדולות ומתנות קטנות.

הרצי"ה נהג לומר שלא מספיק להיות למדן, צריך גם ללמוד; על דרך זו נאמר שלא מספיק לדעת איך מחפשים מתנות, צריך לחפש אותן בפועל.

לפתוח את האקורדיון בכיוונים שונים, למצוא את המתנות שזכינו לקבל, ואז לסגור אותו ולבחור את אלו שאנחנו מרגישים שהן משמעותיות עבורנו, את אלו שנוגעות לנו ברבדים הכי עמוקים של הנפש. ואז לא לשכוח להרים את העיניים ולהגיד תודה.

ככל שאנחנו מוצאים יותר מתנות – אנחנו נעשים עשירים במובן הפנימי־אישי, ואיכות עבודת ה' שלנו עולה; וככל שנלמד להעריך אותן, לשמוח בהן ולהודות עליהן יותר בעומק, נגדיל ונעצים את הקשר הייחודי שלנו עם נותן המתנות, עם ה' יתברך.