שאלת השבוע

״משעמםםםםםםםםם לי״ מה עושים עם השעמום?

לא למלא את הריק

אילנה סטרובינסקי

מרכז לייף סנטר www.lifecenter.org.il

המילה שעמום פירושה ׳תחושת ריקנות ותסכול הנובעת מחוסר מעש וחוסר עניין׳. גישה רווחת ביחס לשעמום נוטה להתמקד בחוסר מעש ועקב כך מתמקדת בחיפוש אחר תעסוקה. משחקים, צעצועים, ערכות יצירה, אטרקציות לרוב – כולם אמורים לספק מענה לשעמום. לעתים קרובות מתעוררת התחושה אצל הורים רבים שאין לדבר סוף, במיוחד בשלב זה של הקיץ. אך אם נתאפק לרגע בחיפוש אחר פתרון ונתמקד במקור השעמום, נרצה לשאול את עצמנו מניין נובעת תחושת הריקנות והתסכול? וכן במה ריק זה אמור להתמלא?

טמוניםבילדיםבאופןטבעיסקרנות, דמיון, יכולותמשחק, חשיבה ולמידה הנובעים מתהליך התהוות המגיח מתוכם ומעורר בילדים דחף לחקור את סביבתם. תהליך התהוות זה הוא המעורר בהם רצונות ותחומי עניין ומשרת את צמיחתם הרגשית והקוגניטיבית, את התפתחות אישיותם ומניע אותם לפעול ולהשפיע על עולמם. תהליך זה נחשף בהדרגה במידה וניתן מענה לצרכיהם הרגשיים ובמיוחד למנוחה רגשית ותחושת מרחב. מנוחה רגשית מסופקת על ידי מבוגר איכפתי המהווה בסיס בטוח באמצעות היקשרות יציבה ועמוקה. מרחב מסופק לילד באמצעות ההזמנה לעסוק בתחומים המעניינים אותו, הזמנה לשאול שאלות לפני שהוא מקבל תשובות, הזמנה לחשוב, לחקור ולפתח רצון. שעמום בעצם מעיד על חוסר במנוחה ו/או מרחב ומכאן נובעת תחושת הריקנות והתסכול שהילד קורא לה ״שעמום״. 

החופשההארוכהמאפשרתלהאט את הקצב ולמלא אחר הצורך בקרבה רגשית על ידי פעילות משותפת בבית או בחוץ והתלונה ״משעמם לי״ מספקת לנו הזדמנות. אין צורך למלא ריק זה, אלא לסייע לילד לשהות בו. ניתן לגלות אמפטיה לתסכול הילד: ״קשה למצוא עיסוקים מעניינים!״ וחשוב לאפשר מרחב לגילוי רצונו על פי גילו. ניתן להתבונן עם ילד צעיר במגוון המשחקים וחומרים בבית ולשאול אותו מה ״מושך אותו״ ולעודד אותו לחשוב על זה לבד או אתכם. ניתן לשאול ילד גדול יותר מה ירצה להספיק עד סוף החופשה, מה היה רוצה ללמוד, מה מעניין אותו וכן הלאה. עלינו להתאפק מלספק פתרון ועל ידי ההשתהות המשותפת בתחושת הריקנות אנו מספקים מענה רגשי עמוק יותר, הזדמנות לילד למלא ריק זה בעצמו ובכך לעורר מחדש התהוות וצמיחה.

 

שעמום מעניין

אבי טאוב

מורה ליהדות ולכתיבה יוצרת

אמר מי שאמר: הבעיה האמתית אינה לרדוף את האושר אלא להפיג את השעמום.

מבתים רבים עולה קינת הילדים: אמא משעמם לי. משעמם לילדים והפגת השעמום משעממת את ההורים. כל ההתעסקויות כלות אך השעמום הוא נצחי, שורד הכל ותמיד צוחק אחרון. אחרי מיליון ואחת יצירות, חוברות הכנה לחופש, לכתה א, לפסיכומטרי ולפנסיה, לימודי 'אבות ובנים / בנות' מכל הסוגים, אחרי שהוספנו מיליון צפיות בכל סרטוני היוטיוב החינמיים הכשרים ואחרי שגם ערוץ מאיר לא עומד בקצב ייצור הסרטונים - השעמום שוב בא וממלא את הסלון, המטבח וכל החדרים. ובעוד הילדים מנתרים מן הספה לשולחן וחוזר חלילה במשחק תופסת־התגרות־בריחה מסתבר שלרדוף אחרי האושר אינה בעיה גדולה כל כך. ואמרו חכמינו (אבות דרבי נתן פי"א): אין אדם מת אלא מתוך הבטלה.

מה שדרוש, לעניות דעתי, הוא לא להפיג את השעמום, אלא להעיז להתבונן ולהתעניין בו – להפוך אותו בעצמו למעניין.

אלמלא החופש הגדול, בעיית השעמום הייתה תוקפת לעת ערב, בימי הזקנה. אמנם, הֲדַר זְקֵנִים שֵׂיבָה (משלי כ, כט) אבל השעמום, כאמור, צוחק אחרון ומכלה את חיי הקשישים מבפנים. ימיהם מתכלים לאיטם בהמתנה בתור לקופת חולים. סובלים בעיקר מחשיפה ממושכת ומסוכנת לעיתון, רדיו וטלויזיה, לשם התעדכנות אינסופית בהתלוננות שעל סדר היום הציבורי (אקטואליה בלע"ז) והימים ארוכים כמו הגלות.

המלצת קהלת עשויה לעורר את כולנו: וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ (קהלת יב, א). לא רק במובן הזקנה הפרטית. חכמינו דורשים (שבת קנה:) כי ימים שאין בהם חפץ הם ימות המשיח. לא רחוק היום שבו ההתגברות על המחסור והשלום העולמי תותיר אותנו עם יותר מדי זמן פנוי להשתעמם בו וכדאי שנתחיל להתכונן.

 

התגלית שבאי־העשיה

סיני תור

זמר ויוצר

אין לי מה לעשות. שום אטרקציה באופק. אין אף אחד שיבדר אותי. החבר'ה לא זמינים. אין מסך שיגנוב לי את המוח. זה קורה הרבה בחופש או בזמן שהשיגרה שמחזיקה אותנו בפעילות כל הזמן פתאום עוצרת. אני מרגיש שאני פשוט חייב לעשות משהו. אם אעצור בלי לברוח מהתחושה הקשה הזאת ואתבונן: אין תפאורה. אין עזרה או עניין ממשהו חיצוני לי. אין עטיפה. ואני מרגיש שאני עוד רגע משתגע - עם מה אני נפגש באותו רגע? אולי פשוט עם עצמי? נטו?

השעמום הוא בעצם כאב. כאב של ריקנות. אני לא יודע אם אני קיים, אם אני באמת שווה משהו.

כשאעבור דרך הכאב הזה ולא אברח ומאידך לא אתייאש, אראה שהכאב הוא בגלל מבט של דמיון שיש לי על עצמי, התרגלתי להרגיש שהערך שלי קשור לעשייה שלי ולהישגים שלי. לאט לאט אוכל לבחור בעוד קול שנמצא בתוכי פנימה פנימה. קול שיודע אמת עמוקה. קול שאומר "בלי שעשית משהו ובלי שהוספת לבוש על לבוש. אתה אהוב בעצם. אתה אחד יחיד ומיוחד. וזו עובדה מציאותית ופשוטה. מעולם לא היה וגם לא יהיה מישהו כמוך".

רבי  נחמן אומר: פעם ביום צא לשדה ותפסיק את הכל. עצור. מסתבר שהעצירה מהעשיה יכולה להתגלות כמתנה יקרה כל כך שאין לה מחיר.מתינוק קטן אף אחד לא דורש לקחת אחריות על מעשיו. הוא פשוט אהוב ללא סיבה, בלי שעשה משהו בשביל זה ובלי שום אטרקציה.

כל אחד מאתנו צריך פינה כזאת בלב. כל אחד מאתנו יכול לייצר כזה מרחב, דווקא באי העשיה, דווקא בעצירה, בזמן שהכאב הזה מגיע.

אל מול ההרגשה של השעמום, הריקנות והקולות שאומרים שאין כאן כלום, שאני בעצם כלום ושאני לא שווה, כשאשמע אותם ברור ובהיר, אתחיל לתת לקול אחר שיודע את האמת, להגיע. שם, בלי קשר לכלום, אני שומע מילים טובות ויודע שאני נסיך אמיתי, בן של המלך. שם מאחורי מה שנראה לי כריקנות ושעמום אני פשוט אהוב.