התוועדות / הרב עדין אבן ישראל

משיח זה לא הפי אנד

חג הפסח הוא במידה רבה חג הגאולה. גם בסידור התפילה אנו מזכירים את החג בתור "זמן חירותנו". יציאת מצרים היא ללא ספק אחד המאורעות המכריעים בתולדות העם היהודי, וזיכרון יציאת מצרים נקשר לכל החגים ולהרבה מאוד מצוות ומאורעות אחרים. יציאת מצרים גם השאירה רושם גדול על עמים אחרים, ובמידה רבה היא נעשתה אבטיפוס של דרך הגאולה. היותה מבנה יסוד של גאולה גורם שגם גאולות אחרות נמדדות או מוערכות בהשוואה ליציאת מצרים.

 

יציאת מצרים הייתה, במהותה, מאורע אפוקליפטי לא רק מבחינת המרכיבים העל-טבעיים שהיו בה, אלא גם בהיותה שינוי משמעותי שהתרחש במשך זמן קצר,

ובעצם ללא הכנה מוקדמת. גם אם המאורעות המסופרים בספר שמות נמשכו חודשים אחדים, הרי בהשוואה לשינוי המפליג שאירע בעם ישראל – מקשר אתני רופף של עבדים נתהווה כמעט לפתע עם חדש – גאולת מצרים היא פתאומית ומפתיעה.

 

הגאולה ממצרים נזכרת בכל

המקורות היהודיים כאבטיפוס

של הגאולה לעתיד לבוא.

ניסים ותשועות, ואפילו מאורע חשוב כמו כינונה המחודש של מדינה יהודית בימי הבית השני, לא נחשבו כשווי-ערך מהותיים לגאולת מצרים. רק הגאולה הגדולה העתידה נראית חשובה מספיק כדי להיזכר יחד עם יציאת מצרים, ואף להאפיל עליה.

 

הגאולה לעתיד נתפסת לא רק כמאורע בעל משמעות יהודית מצומצמת, אלא כמאורע מכריע בהיסטוריה העולמית. בתפיסה היהודית ביאת המשיח איננה שחרור לאומי, או אפילו רנסנס יהודי, אלא שינוי מהותי בכללה של ההיסטוריה העולמית. במובן מסוים ניתן לומר שתפיסת היהדות לגבי ביאת המשיח היא, שהיא מסמנת את "סוף ההיסטוריה" – על כל פנים, סופה של ההיסטוריה האנושית, כמו שנמשכה באלפי השנים שעברו.

 

לגבי הגאולה לעתיד, יש שני תסריטים אלטרנטיביים, שמצד אחד כתובים כבר בספרי הנבואה בתנ"ך, ומצד שני זוכים להארה בתורה שבעל-פה לאחר מכן. ההבדל בין שתי התבניות הללו הוא בעצם בשאלה, האם הגאולה העתידה תהא מאורע רבולוציוני, או אבולוציוני. גאולת מצרים היא, במהותה, עניין של סערה, של מאורעות החורגים מגדר הטבע, וכל-כולה היא מהפכה. ואכן, דימויים רבים, גם בתוך הספרות היהודית וגם בדתות אחרות, מדברים על הגאולה במונחים דומים.

"יום ה' הגדול והנורא"(מלאכי ג, כג) הוא רעידת אדמה כלל עולמית, שהתחלתה "חושך ולא אור"(עמוס ה, יח), המלווה במלחמות עצומות של "בני אור נגד בני חושך",

ושכמוה כיציאת מצרים היא ביסודה התגלות, tour de force, של הקדוש ברוך הוא כלפי העולם. ברגע שיעלה רצון מלפניו – המציאות כולה נקרעת לגזרים, והיום החדש שעולה בוקע, כמו בגאולת מצרים, מתוך "דם ואש ותמרות עשן" (יואל ג, ג).

 

הראייה האחרת של הגאולה העתידית היא במפורש אבולוציונית. היא מבוססת על התקדמות – איטית או מהירה – של האנושות לקראת מצב גבוה יותר. "כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכו כי הולך לפניכם ה' ומאספכם אלקי ישראל" (ישעיהו נב, יב) – או, בלשון אחרת, "בשובה ונחת תוושעון" (שם, ל, טו). לאמור: שלא כיציאת מצרים, שיש בה אלמנט של מנוסה, הגאולה הזאת היא שלווה ואיטית. וכך, עם כל השינויים המפליגים בין זמן ההווה לזמן העתיד עדיין אפשר לראות תהליכים מקדמים ומכינים לקראת הגאולה. אפילו הדימויים המקראיים של הגאולה ללידה מניחים, במידה רבה, שעל אף שהלידה עצמה היא מאורע חד, שיש בו הבחנה ברורה של "לפני" ו"אחרי", מכל מקום יש זמן של הריון, שהוא בעצם ההכנה לקראת הלידה העתידה.

 

ההבדל בין שני הסוגים השונים – כמעט מנוגדים – של הדימוי לאותו מאורע מוסבר על-ידי האמירה החידתית-משהו בתלמוד (סנהדרין צ"ח ע"א), ש"אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי, או כולו חייב".

הגאולה לדור הזכאי משמעה שהייתה הכנה של שנים, אולי שנים רבות, לקראת שינוי; שבני האדם בעולם (ה"דור") משפרים ומתקנים את עצמם, ולפיכך הגאולה היא רק הסיום, הפינאלה, של תהליך אבולוציוני המקדים ומכין אותה. לעומת זאת, ביאת המשיח בדור שכולו חייב משמעה שלא יוכל להיות תהליך מתמשך או איטי, כיוון שהאנשים לא עשו את ההכנה לקראתו. ומשום כך יש פריצה והתפרצות מהפכנית, שבמקרה זה היא לא מהפכה מלמטה, אלא מהפכה מלמעלה; ומשום שהיא מהפכנית, היא בהכרח שוברת את הדפוסים הישנים, ושבירה זו היא מאורע מכאיב, אפילו טראגי.

 

בסוף סדר ההגדה של פסח מזכירים בכמה צורות את הגאולה העתידה, שהיא חציו השני של ליל גאולת מצרים.

הגאולה שלעתיד מופיעה אפוא בתור ההמשך, ובעצם – הסיום, של גאולת מצרים. יש בכך לא רק דיבורים של התחזקות אל מול מצוקות וצרות ההווה, אלא המשך הגיוני. גאולת מצרים היא, מבחינה זו, פסיק בתוך ההיסטוריה, ואילו הגאולה שלעתיד היא סוף פסוק. אלא שכאמור, דרכה של הגאולה שלעתיד תלויה הרבה מאוד גם בבני האדם. הם יכולים, בעצם, להחליט, על ידי מכלול עשייתם, אם הם דור חייב או דור זכאי, ולפיכך – אם הם ממתינים ל"דם ואש" או ל"שובה ונחת".

 

האמונה בביאת המשיח ובתחיית המתים היא מעיקרי האמונה.

אמונה זו היא לא רק בבחינה של דבר שחובה להאמין בו, ואפשר להניח לו מכאן ואילך עד שיתרחש בזמן שיתרחש. אפשר לומר כי דרך האמונה היהודית, לפחות בחמש מאות השנים האחרונות, יש בה הדגשה, אם לא שינוי, ביחס למה שהיה בעבר,

ומשום כך היא גם מדגישה ביתר שאת את המשמעות הכוללת של ביאת המשיח. אם במשך הדורות הייתה אמונה פסיבית בביאת המשיח, הרי שבעידן האחרון האמונה יותר ויותר מקבלת את הצורה של "להביא לימות המשיח" – לא במשמעותו המקורית של משפט זה אלא במשמעות שהמאמץ וגרעין היסוד של עבודת העם הוא בזה שרוצים לפעול במה שאנחנו יכולים לפעול כדי להביא את המשיח.

 

ביאת המשיח איננה עניין של מין סיום מאושר של חיינו, אלא ראייה אחרת לגמרי של המהלך של ההיסטוריה האנושית.

מהלכי ההיסטוריה יכולים להיות (ואכן היו בשביל עם ישראל במכלול תולדותיו) סוג של תהפוכות, מעלות ומורדות, גלות וגאולה, ושוב גלות ארוכה. ראייה כזו של הדברים מעמידה את ההיסטוריה האנושית ואת מעשיו ומאבקו של האדם כהתמודדות מול המציאות, כאשר המאורעות והתקופות הם דברים מזדמנים, סיפור שבעצם אין לו סוף אמיתי ושאינו פונה למקום מסוים. עניינה של ביאת המשיח הוא לתת מובן לכל מהלך ההיסטוריה האנושית, ובוודאי ההיסטוריה היהודית, ולפיכך

ביאת המשיח איננה סוג של צימוק שעל גבי העוגה או "הפי אנד" שמודבק לסיפור סתמי: למעשה המשיח, וכל מה שהוא מבטא, הוא לא רק הבאת העולם כולו לידי עלייה,

אלא גם שעצם מהלכם של הדברים בעולם עשוי ומכוון לקראת העלייה הזאת.

 

אם תפיסת ההיסטוריה הכללית היא בגדר של שיטוט וטיול בתוך מאורעות הזמן, האמונה בביאת המשיח היא שיש בכך מהלך

לקראת נקודה מסוימת. בוודאי שהידיעה שיש נקודה כזו איננה חשובה רק לעצמה (או כנחמתם של הסובלים), אלא נותנת משמעות לכל המהלכים כולם, והיא מגדירה את "ספר תולדות אדם" כמהלך מכוון-מטרה שצריך להתאמץ להגיע לקראת הגשמתה. עניינו של המשיח אינו בהבטחה סתמית ונאה שיום אחד נגיע לגן עדן, אלא בהגדרה חריפה הרבה יותר. מה שאנחנו קוראים בהיסטוריה האנושית, בעליות ובירידות שבה, יש לו בעצם סוף ותכלית, והיא – סיום ההיסטוריה שהיא, ברובה, סיפור של מצוקות, מלחמות, תלאות, ולפעמים גם של יציאה מהן. אבל אנו מאמינים שמהלך ההיסטוריה הזה הוא רק חלק מהמהלך הגדול, וביאת המשיח היא תחילתו של עידן חדש.

 

השבת ישראל לארצם ובניין בית המקדש הם רק חלקים, אולי התחלות, של מהלך גדול, כלל אנושי,

אשר בו האנושות מגלה את עצמה כמכשיר, כמובילי התהליך של השגת ה' בתוך העולם. באותו מצב שלעתיד הופך עם ישראל להיות בגלוי, ובהכרת הכל, כוהני ה' ומשרתי אלוקינו, כמדריכים מובילים של המהלך הגדול הזה. התפיסה הזו של המשיח היא הבסיס למה שאומר, למשל, הרמב"ם, שמי שאיננו מאמין בביאת המשיח איננו רק כופר בפרט מעיקרי האמונה, אלא הוא כופר בכל התורה כולה,בתורת משה עצמה. כי ממתן תורה כבר מותווית הדרך הזו, ואין לה סיום ממשי אלא בביאת המשיח.

 

כבר כתבו הראשונים שאין לנו מושגים ברורים מאוד ביחס לאופן שבו מגיע המשיח, או לסדרי הדברים בימי ממשלתו. אלא שעם זאת, נוסף על התקווה,

נוסף על הציפייה לגאולה, ישנה החובה הכללית שלנו לעשות מה שאנחנו יכולים כדי להביא לימות המשיח.