מדורים / רגעים של אור - מפנקסו של חוזר בתשובה

משהו שדומה לאושר

פ

גשתי יהודי בשם דרור, שהחל לגולל בפניי את מסכת ייסוריו. הוא דיבר על כך שהוא גרוש די מבוגר ללא ילדים, בקושי מתגורר איפשהו ואינו מאמין שיתחתן שוב. פרט לכך הוא סובל מאיזו מחלה שמגבילה אותו.

"עם כל האמונה שאני יכול לגייס, איבדתי את התקווה. השלמתי עם כך שהקדוש ברוך הוא ייעד לי חיי צער, ובגלגול הזה אני אבוד לגמרי".

הצעתי לו שנצא לגן סאקר כדי לשבת על ספסל ולהינפש, הוא ממה שעובר עליו ואני מסיפורו.

ישבנו על ספסל, והאוויר הקריר הרגיע אותנו מעט.

"כיף לנוח מהצרות", הודה בקורת רוח, "אבל מה זה יעזור?!", חזר להקשות. 

שתקתי והוא המשיך: "קוראים לך עודד, אולי תעודד אותי...".

"קודם כל", הבהרתי לו, "אני בעצמי זקוק לעידוד, אבל אני מסכים שהדרך העיקרית להתעודד היא דווקא לעודד אחרים".

בין הערביים אמרתי לו דברי התחזקות משיבי נפש ככל שהאירה נפשי, עד שהחושך כיסה ארץ וערפל לאומים.

"אני שומע אותך", נאנח, "אבל לא מרגיש את מה שאתה אומר. קשה לי להאמין שיש בעולם מישהו שסובל יותר ממני...".

הייתי אובד עצות בחושך הגדול. נזכרתי במישהו שביקר לאחרונה במוזיאון 'גוש קטיף' שבו אני עובד, והתפלא על כך שלא ביקרתי במוזיאון 'יד ושם' מאז ילדותי, ונצנץ לי רעיון.

"תשמע, אני רוצה לבקר במוזיאון 'יד ושם' בשבוע הבא. אולי תצטרף אלי ונבדוק אם יש מישהו שסבל יותר ממך...".

הוא חייך נוגות והנהן בראשו.

כעבור שבוע נפגשנו בבוקר בתחנת הרכבת הקלה הסופית בהר הרצל, והתחלנו לפסוע בשביל הארוך לעבר 'יד ושם'. נכנסנו עם מבקרים רבים נוספים למוזיאון המשוכלל שבנוי באופן כרונולוגי. התחלנו לפסוע בתוך שנות השלושים המוקדמות בעת עליית המפלגה הנאצית בגרמניה.

אט אט התקדמנו בשבילי התופת המתרקמת, מרותקים ומזועזעים. כל שנה נוספת הייתה מדרגה נוספת אל תהומות הסבל. שתקנו. מה ניתן לומר לנוכח התמונות, המצגות, המוצגים והמילים הללו?!

ראינו את המכשירים למדידת גולגולות של "הגזע הארי", ולפני מראות התופת עצמה, חווינו את מה שהשתקף מתמונות ההשפלה הנוראה ביותר שחוו עם ואדם מימות עולם.

לפתע קלטו עיניי שלט ארוך ובו המילים הבאות:

"אפילו שם, על יד הארובות, היה ברווחי הזמן שבין הייסורים משהו שהיה דומה לאושר".

זה היה ציטוט מספרו של ניצול שואה מהונגריה, אימרה קרטס, זוכה פרס נובל לספרות.

נדהמתי מהמשפט. הדבר האחרון שאתה יכול לצפות לו במוזיאון 'יד ושם' הוא אמירה אודות משהו שדומה לאושר. חשתי שזה המשפט היהודי והאופטימי ביותר שיכול להיאמר בעולם השפל הזה, ברוח הפסוק "ואציעה שאול - הנך".

הראיתי לדרור את השלט והוא הופתע כמוני.

המשכנו במסע המתעקל בין מדורי הגיהינום ההולכים ובוערים, עד העשן השחור המיתמר אל על. בסוף המסע, אחרי המעבר דרך כל הגטאות, המחנות וכבשני האש, הגענו למדור שאחרי האחרון - תקומת עם ישראל בארצו.

לאחר מכן היה ממוקם חדר עגול, שבתחתיתו תהום חול עם מים שחורים, ובראשו כיפה מלאה בתמונות של נספי השואה המאירים לעד ולנצח נצחים.

יצאנו במסדרון ענקי אל המרחב ההררי שטוף האור המלא בעצי ירושלים.

דרור החל לזרום כמו נחל ושידר משהו שדומה לאושר. לעת ערב אפילו עלה בדעתי להציע לו שידוך.