מצפות לישועה

שתי נשים מספרות על הצער, הכיסופים והגעגועים לביאת המשיח

ותחזינה עינינו

אורה ויינגורט

 

 

הרכבת דהרה במהירות אל עבר הנורא מכל, אושוויץ.

בקרון שנועד בדרך כלל להובלת בהמות, עמדו צפופים יהודים רבים. יהודים ממוצא הונגרי, ובהם מפוני הגטו ב"אונגוור", בשלהי חודש אייר תש"ד.

בין היהודים הללו היו בני משפחת סבתי. היא, אחיה ואחיותיה, ואף הוריה לבית עהרמאן.

גורלה של סבתי שפר באותם רגעי תופת. היא מצאה חריץ קטן אליו נצמדה, וממנו הציצה החוצה.

מצבה של אחותה הקטנה היה קשה יותר. באותם ימי נסיעה חלתה, וגופה קדח. מתוך כך פנתה הילדה לסבתי ובקשה ממנה: "רדי, אני רוצה לראות את ירושלים".

סבתי הבינה כי מצבה של אחותה קשה. מתוך שחומה עלה היא החלה להזות, וכנראה שהגיהינום שסביבה העלה אסוציאציות של עולם הבא, גן עדן ואף ירושלים, שהייתה עבורם חלום רחוק באותם הימים.

מתוך כך ניסתה סבתי להרגיע את אחותה, ולהסיח את דעתה, באומרה: "המשיכי לנוח, כשנגיע לירושלים אתן לך לראות...". ואולם, אביה, ר' שמעון זאב הי"ד היסה אותה ואמר: "לא בתי, רדי מהחלון ותני לה לראות, זו אכן הדרך לירושלים...".

את הסיפור הזה נוהג אבי לספר ברגעי שיא של שמחות משפחתיות, הנערכות בבית הוריי בירושלים עיר הקודש. על אחד מקירות ביתם תלוי שרטוט מיוחד במינו של בית המקדש. זהו ציור אותו צייר אח של סבתי, מרדכי הי"ד, בהיותו כבן שמונה־עשרה בשנים שקדמו לשואה. את הציור הוא ערך מתוך עיון במקורות, משניות במסכת מידות, ובכישרון רב הוא העלה את הדמיון על הנייר, בהשערתו מהי תבנית ההיכל וצורתו.

מרדכי הי"ד נרצח באושוויץ יחד עם הוריו וחמש מאחיו ואחיותיו. שלש אחיות בלבד, בתוכן סבתי ע"ה, שרדו את המלחמה. אודים מוצלים מאש. את הציור הן מצאו בעליית הגג של ביתם, אליו הם חזרו עם תום המלחמה, והעתק ממנו תלוי בקיר הסלון שבבית הורי.

זוהי דוגמא קטנה לציפיה לביאת המשיח.
אב שחינך את בנו הבכור לצייר את תבנית ההיכל, יכול לראות גם בדרך לאושוויץ את הנתיב לירושלים. ציפיה זו לישועה מצטרפת לפסיפס של כמיהות, געגועים וייחולים לגאולה, של יהודים בכל הדורות: גדולי ישראל שהכינו מלבושים חגיגיים לקבלת פני המשיח; אשה זקנה ושמה יוכבד שישבה בפתח ביתה בצפת, והמתינה לגואל מדי יום במה שמכונה "סימטת המשיח"; רבי לוי יצחק מברדיטשוב שכתב על הזמנת נכדתו: "החתונה תתקיים בירושלים עיר הקודש. ואם חס ושלום לא יגיע המשיח עד אז, בעיר ז'לובין..."; ה"חפץ חיים" שתבע מכוהנים ללמוד את סדר קדשים, כדי לדעת כיצד הם יוכלו לעבוד בבית המקדש; ועוד רבים אחרים.

צריכים אנו לשאת את עינינו מעבר לכותל, אל עבר הר הבית, ולייחל לבניין המקדש. מבעד לרווחה שברוך ה' זכינו לה בדורנו, עלינו לעמוד בציפיה לשלב הסופי – גאולה שלימה.

נצטרף לשלשלת הדורות של ציפיה, תביעה, ובעיקר חלום, על הרגעים הגדולים הללו. "מיום הלכי לחדר", כתב הרבי מליובאוויטש, "ועוד קודם לזה, התחיל להתרקם בדמיוני ציור הגאולה העתידה, גאולת עם ישראל מגלותו האחרון".

ותחזינה עינינו.

 

 

געגועים עזים

ר. פרידמן

 

באחד מלילות תשעה באב הגיע נפוליאון, קיסר צרפת, לשכונת היהודים עם פמליית מלווים. לתדהמתו ראה אותה לוטה באפלה.

סבב לו הקיסר בין סמטאותיה החשוכות, והנה הבחין באור דל מרצד מבית כלשהו, מיד כיוון לשם פעמיו. נכנס המלך עם מלוויו פנימה, וראה גברים יושבים על הרצפה, ולאור נר קטן מקוננים מרה, כאשר מישהו קורא בקול נהי מתוך מגילה. הביט נפוליאון במראה המוזר, והבין כי דבר־צרה גדול ניתך על אנשים אלו, ועל כן מקוננים הם יחדיו.

הביט הקיסר כה וכה וביקש ממלווהו לשאול את המקוננים מהי הצרה הנוראה שהתרגשה עליהם. פנה משרתו של הקיסר אל אחד היהודים ושאל אותו לסיבת האבל. השיב הלז: "מקוננים אנו על חורבן בית מקדשנו, ההיכל הגדול והקדוש לה' אלוקינו, שבכל העולם כולו יצא זיוו והדרו, ובעוונותינו עלה באש. ומאז גלה יקרנו וניטלה עטרה מראשנו, בוכים אנו ומבקשים שייבנה מחדש ואלוקינו ירפא את אבלנו".

לשמע התשובה עטה נפוליאון ארשת של צער על פניו ושאל: "מתי ארעה צרה נוראה זו?"

השיבו לו: "לפני קרוב לאלפיים שנה!"

ביקש הקיסר כי יחזרו לפניו על הדברים, כי סבור היה שלא שמע נכון. כשאימתו לפניו את מה ששמע, כמו שכח את הכתר אשר הוא נושא על ראשו, ספק כפיו בתימהון והכריז בקול לא לו:

"עם אשר מקונן על בית מקדשו שחרב לפני אלפיים שנה, כאילו היה זה רק אתמול, בוודאי ישוב לראות בבנינו!!"

***

הציפיה למשיח ולבנין בית המקדש לא סרה מעם ישראל לרגע. בכל יום מזכיר היהודי את מלך המשיח בערגה, בכיסופים ובאנחה מעמקי הלב, מחכה לביאת המשיח, מייחל לו, ועיניו כלות לזכות לבואו.

בתפילת שמונה־עשרה אנו משוועים: "את צמח דוד עבדך מהרה תצמיח, וקרנו תרום בישועתך כי לישועתך קוינו כל היום". הרמב"ם הכניס את הציפיה למשיח בין י"ג העיקרים של אמונתנו הקדושה הנאמרים מדי יום ביומו: "אני מאמין באמונה שלמה בביאת המשיח, ואף על פי שיתמהמה אחכה לו בכל יום שיבוא".

הציפיה של גדולי ומאורי ישראל לביאת המשיח לא תתואר. חייהם שלובים היו בציפיה לבוא המשיח. על הצדיק רבי משה טייטלבוים בעל ספר "ישמח משה" מסופר כי כל ימיו השתוקק לביאת המשיח, ובכל דרכיו ומעשיו ניכרה ציפיתו. ביום מן הימים הורגשה המולת ציפיה בביתו. חתנו הדגול, הגאון והצדיק רבי אריה ליפשיץ בעל ה"אריה דבי עילאי" עמד להגיע לביקור. בני הבית ציפו לאורח בלב הומה, והבית כולו הוכן לכבודו. רק ה"ישמח משה" ישב ספון בחדרו, ועסק בעבודת ה'. והנה נפתחה דלת החדר ואחד מבני הבית הכריז: "הוא הגיע! הוא הגיע!"

כל עוד רוחו בקרבו קם ה"ישמח משה" ממקומו, לבש בגדי שבת, ואץ רץ אל עבר דלת הבית. בעיניים קורנות הביט אל המבואה, והנה הבחין בחתנו החביב.

"אה, הוא הגיע...", התבטא באכזבה מרה... "חשבתי שמשיח הגיע! זה לא הוא!", והתעלף מרוב צער וכיסופים.

לזאת ציפיה תקרא.