ממעמקים קראתיך

מי משך את היד מבפנים, ומי נעל את הדלתות מבחוץ? > השומר שהסתבך והמופתי שהסתכסך > הרבי שעצם עיניים, והאישה שמצאה עצמה בירושלים > מבחר אירועים היסטוריים וסיפורי מופת על יהודים שזכו להתפלל במערת המכפלה / מתוך "המערה" מאת נעם ארנון

לנשק קברי אבותיי

בחודש חשוון ד'תתקכ"ו (אוקטובר 1165) עלה הרמב"ם, רבי משה בן מיימון, להתפלל בהר הבית ובמערת המכפלה; ביום ו' בחשוון עלה והתפלל בהר הבית, ובט' בו עלה למערת המכפלה. את ימי ביקורו בשני האתרים הוא קבע כימי חג עבורו ועבור בניו אחריו לכל הדורות. תיאור הביקור מובא באיגרתו לר' יפת הדיין, המסכמת סדרת אירועים מסעירים שעבר הרמב"ם במסעו לארץ ישראל.

[...] בליל אחד בשבת, שלושה ימים לירח סיוון, יצאתי מן הים בשלום ובאנו לעכו וניצלתי מן השמד והגענו לארץ ישראל. ויום זה נדרתי שיהא יום ששון ושמחה ומשתה ומתנות לאביונים אני וביתי עד סוף כל הדורות.

וביום שלישי בשבת, ארבעה ימים לירח מרחשוון שנת ששה ועשרים ליצירה, יצאנו מעכו לעלות לירושלים תחת סכנה, ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו ביום חמישי, שישה ימים לירח מרחשוון.

ובאחד בשבת, תשעה בחודש, יצאתי מירושלים לחברון לנשק קברי אבותיי במערה, ואותו יום עמדתי במערה והתפללתי – שבח לא־ל על הכל. ושני הימים האלו – שהם שישי ותשיעי במרחשוון – נדרתי שיהיו לי כמו יום טוב ותפילה ושמחה בה' ואכילה ושתייה; אלוהים יעזרני על הכל, ויקים לי 'את נדרי לה' אשלם', אמן. וכשם שזכיתי להתפלל בה בחורבנה כך אראה אני וכל ישראל בנחמתה מהרה, אמן.

(אגרות הרמב"ם [מהדורת שילת], עמ' רכה)

 

מחר אתה איתנו

בשנת ה'ת"ד (1643), רבי אברהם אזולאי, ה'חסד לאברהם', נכנס לא רק למבנה שמעל המערה אלא לתוך המערה עצמה, כדי להוציא את חרבו של הפחה ולהציל את קהילת חברון. הסיפור התרחש בשנת פטירתו.

פעם אחת בא פחה מאיסטנבול לעיר הקודש חברון, תיבנה ותכונן. ומנהג הישמעאלים שהולכים ביום שישי להתפלל במערת המכפלה, ובתוכם בא הפחה מ'סטמבול'. רצה הפחה לראות מה יש בתוך המערה, ונפלה החרב שלו מן התיק. והייתה חרב זו יחידה במינה והיא מצופה כולה בזהב ובאבנים טובות, והייתה שווה כל הון.

גזר הפחה על הישמעאלים שיוציאו את החרב מן המערה. הורידו אותם בחבלים ולא הספיקו, עד שהוציאום מתים. כיוון שראה הפחה כך, אמר: "מה אעשה? וכי אמית את כולם?" עמד וגזר על היהודים להיכנס אל המערה ולהוציא את החרב. מה עשו ישראל? עשו תעניות ותפילות, ואחר כך, כשהגיע הזמן, התפחדו מלהיכנס, ועשו גורל, ונפל הגורל על הצדיק 'חסד לאברהם', זכותו יגן עלינו, אמן. ותכף ומיד, משראה הצדיק שנפל עליו הגורל, הלך למקווה וטבל ועלה ואחר נתעטף בתכריכים, וכל אותו הלילה היו אנשי חברון יושבים לפניו והוא דורש להם דברי קבלה מאברהם אבינו עליו השלום.

משהאיר השחר קם ואמר לחבריו שיתפללו בעדו כל עוד הוא בפנים המערה, שלא יאונה לו כל רע. הלך למערת המכפלה וקשרוהו בחבל וירד לתוכה. וכיוון שירד, החזיר להם החרב בחבל ואמר: "הגיעה השעה שאראה תוכה".

הלך בפנים המערה וראה אדם אחד עומד. נתפחד וקרא 'שמע ישראל', ואחר כך שאלו: "מי אתה?" – השיב: "אני אליעזר עבד אברהם". אמר לו אליעזר: "כיצד באת לכאן?" עמד וסיפר לו כל המעשה. מששמע כל אותו המעשה אמר לו אליעזר: "המתן בכאן עד שאשאל רשות מאברהם, יצחק ויעקב, זכותם תגן עלינו, אם תיכנס".

 וכן היה, ונתנו לו האבות רשות ונכנס. ומרוב הפחד נתעלף ולא אמר להם "שלום עליכם". נתנו לו ריחות בושם להריח, קם על רגליו וסיפר להם המעשה. וכיוון שראה שהמקום גן העדן הוא, לא רצה לצאת מתוכו. אמרו לו האבות: "זה אינו אפשר. עכשיו צא ומחר אתה עמנו!"

וכל ישראל יראים פן קרהו אסון, חס ושלום. לסוף העלוהו בחבלים ובא לביתו שמח, וכל ישראל שמחים עמו. אמר לחבריו: "כך וכך נגזר עלי וכך רצוני!" וכל אותו הלילה היו חבריו יושבים עמו והוא דורש לפניהם בקבלה עד קודם אור הבוקר. אותה שעה ירד למקווה שבביתו, טבל ולבש תכריכים וקרא "שמע ישראל". ויצאה נשמתו בטהרה. והצטערו כל ישראל כי אבד חסיד. ויהי רצון שבזכותו יגאל כל ישראל, במהרה בימינו, אמן.

 

ולא תדבר כלום

על כניסה למעמקי המערה לחילוץ טבעת יקרה מספר רבי יעקב בבאני בשנת ה'תקי"ט (1759)

פעם אחת נכנס שר אחד למערת המכפלה, כי הישמעאלים יש להם בניינים שם, ונפלה ממנו טבעת למערה התחתונה. שלחו ישמעאלים לתוכה כדי לחפש זה הטבעת, וכולם מתו בתוך המערה. ואחר כך גזר על היהודים שילכו ויעלו הטבעת שנפלה בתוך המערה. והיהודים ענו ואמרו: "נלך, בתנאי שתתן לנו זמן ג' ימים". וגזרו תענית על הציבור, והתפללו לקדוש ברוך הוא, ואחר כך הפילו גורל; ונפל הגורל על שמש הקהל. והשמש עשה טבילה, ולבש הקיטל, וירד לשם; וראה שם ג' זקנים יושבים, וכל אחד על כסא. אמר להם: "שלום עליכם!" והם השיבו: "עליכם השלום". אמרו לו: "תיקח הפגרים האלו ותעלה". ואחר כך אמרו לו: "קח את הטבעת, ולא תדבר כלום מאשר ראית". והביא את הטבעת לשר, והשר נתן לו מנה גדולה. והיהודים אמרו לו: "מה ראית?" והוא השיב להם: "לא ראיתי כי אם ג' זקנים יושבים על כסאות, ועוד מה שראיתי אין לי רשות לדבר".

 

 היכן היהודי?

בספר 'ידי משה' שכתב השד"ר ר' משה ירושלמי (נדפס לראשונה באמסטרדם, 1769) מובא סיפור 'מעשה שהיה' שסיפר למחבר הגביר ר' יצחק דה מאיו. גביר זה היה יהודי מסלוניקי שהתיישב באיזמיר, טורקיה, סייר בארץ, תמך במחברים יהודים ותרם לטובת יושבי ארץ ישראל. הוא תרם גם להקמת ישיבת 'נווה שלום – ברית אברהם' בירושלים. הסיפור התרחש באמצע המאה ה-18.

מעשה היה שבא לחברון גביר ושמו ר' יצחק דעמאייו [דה מאיו], והוא היה עשיר מופלג וסייר את ארץ ישראל להשתטח על קברי אבות וקברי הצדיקים. משבא למערת המכפלה אמר לשומר שיניח לו להיכנס ויתן לו חמישים זהובים. ולא אבה השומר לשמוע לו. אמר לו הגביר שישלם לו מאה זהובים אם יניח לו להיכנס. ענה לו השומר שיתן לו את הכסף תחילה. רצה הגביר להיכנס תחילה וליתן את הכסף אחר כך. סוף סוף השתוו שיקבל השומר מחצית הכסף בכניסתו והמחצית ביציאתו. נתן הגביר לשומר חמישים זהובים והשומר פתח את המערה והניח לו להיכנס.

 משנכנס הגביר סגר השומר בעדו. בינתיים הלך השומר אל השר [המוסלמי] וסיפר לו המעשה ואת חמישים הזהובים הראה לו ואמר לו, שיקבל עוד חמישים זהובים, וליהודי צרור כסף גדול אתו, ואם יעליל עליו יוכל לקחת ממנו הכל. מיד עמד השר ורץ למערה.

 בינתיים נפל על הגביר פחד גדול פן סגר השומר בעדו כדי להתנכל בו. עבר הגביר את המערה עד לפתח המערה השנייה והתחיל לבכות ולהתחנן בתפילות ובקשות ובתחנונים, שלא נכנס לשם קורת רוחו אלא למען ראות מעשי ה' ולספר גדולתו וכבודו. משבכה בכי מר, נפתחה הדלת הראשונה ויצא בשלום. בלי שהיות עלה על סוס ורכב מיד לירושלים. ושם היה מושל שר וגדול אחד, ואין לגביר סיבה כלשהי לפחד בה.

 משבא השר של חברון אל המערה וראה כי היהודי איננו, נבהל השומר ואין אמתלא בפיו. שאל השר את השומר: "היכן היהודי? בנפשך, חייב מיתה אתה אם נתת ליהודי להיכנס, מפני שעברת על מצוותי. ואם לא נתת לשום יהודי להיכנס, הרי גזילה בידך וירא אתה שיוודע הדבר ובאת אלי בתירוצים כאלה". מיד ציווה השר להתיז לשומר את ראשו, ואת חמישים הזהובים החזיק לעצמו.

וכך מילט הגביר את נפשו מפני השר. וכך יעמוד לנו ה' יתברך בכל עת, מפני כל רשע וזד, ויגן עלינו מפני העומדים לכלותנו, ואת ארץ הקודש יורישנו, לנו ולנערינו ולזקנינו, במהרה בימינו, ובטוב ירושלים יראנו, ובנאות דשא ירביצנו, אמן.

 

 לא תגורו

בשנת תרפ"א (1921) ביקר בארץ ישראל האדמו"ר מגור, הרב אברהם־מרדכי אלתר זצ"ל (ה'אמרי אמת'); הוא נסע לחברון להשתטח על קברי האבות, וכך כתב:

בערים אחרות ובמושבות לא הייתי, זולת בחברון, יען בפעם הראשונה בהיותי בארץ הקדושה לא חפצתי להיות יותר מארבעה שבועות, שלא יהיה אצלי ברגילות, כמבואר בחז"ל, שכל יותר משלושים יום נקרא רגיל. מחברון שבתי בכאב אנוש, כי חרפה שברה לבי בראותי איך שפחה תירש גבירתה, כי המקום מערת המכפלה, שרשאים אנו ללכת, איננו יכולים להלוך רק איזה שליבות בהמדרגות, ומשם והלאה הנערים הערבים שובבים ומקפצים, ולא יניחו לאחינו בני ישראל לגשת הלאה.

כעבור חמש עשרה שנה עלה האדמו"ר מעבר למדרגה זו, ובעקבות זאת התחוללה מהומה.

לעומת היהודים המעטים, בני המזל, שזכו להיכנס למבנה, האיסור המוחלט על יהודים עטורי זקן לעלות מעבר למדרגה השביעית נאכף בקנאות. האירוע שלהלן עשוי ללמד עד כמה הסתכן יהודי שהעז לנסות לעלות אף מדרגות מספר מעבר לה. את העדות כתב הרב יצחק מאיר, חסיד גור ולימים סגן הרב הראשי לצה"ל, הממונה על המקומות הקדושים וראש עיריית בני ברק:

היה זה באחד מימי חודש אלול שנת תרצ"ה. האדמו"ר מגור הגיע ובא לארצנו הקדושה. ובפעם זו שמענו, שיש בדעתו להתיישב בארצנו לפרק זמן יותר ממושך. אני נמניתי אז על צעירי התלמידים בישיבת "שפת אמת" בירושלים, ומשנודע לנו שהאדמו"ר מתכונן לנסוע לחברון ולבקר במערת המכפלה, החליטו רבים מבין תלמידי הישיבה להצטרף למסע.

הגענו לכניסה הצדדית של "מערת המכפלה", אשר מעליה מתנוססים בנייני המסגד. בחוץ עמדו על המשמר שוטר בריטי עם שוטר־עזר ערבי. הם כיוונו את השיירה שלנו והאדמו"ר בראשה, לאותה כניסה חיצונית, אשר רק דרכה מותרת הגישה ליהודים.

"רק שבע מדרגות מותר לכם לעלות ויותר אף לא צעד אחד" – הזהיר אותנו השומר הערבי של המסגד, אשר אף לאחר שקיבל "בקשיש" הגון, לא נתרכך ולא היה מוכן לשום פשרה.

האדמו"ר החל לעלות על המדרגות ואנו, קהל המלווים, המשכנו אחריו. השומר הערבי הקפדני מנה כל פסיעה ופסיעה של האדמו"ר:

"אחת, שתים, שלוש, ארבע, חמש, שש, שבע... סטופ!" צעק השומר בקול זועף. אולם האדמו"ר, אשר פניו נתלהטו בזיו קודש, כאילו לא שמע כלל את צעקתו של השומר והמשיך לעלות במדרגות. אנו המלווים, ספרנו את המדרגות אשר האדמו"ר עלה בהן:

"שמונה, תשע, עשר, אחת־עשרה..."

זה הוא, כאן! (בלשון קודשו – ביידיש: "דא איז עס!") נפלטה קריאה נרגשת מאת רבנו. ורבנו נעצר במקום, כשכולו שקוע בתפילה, ללא קול והגה, נוסח גור.

ברגע זה עצמו קפצו על פני המדרגות פרחחים ערביים, שנזעקו על־ידי השומר. הם נדחקו בינינו, דילגו וקפצו על המדרגות, מעלה מעלה.

"להם, 'השקצים', מותר לעלות, רק לנו אסור, אסור!" – פרצה אנקה עמוקה מלבו של מורנו בראותו זאת.

בינתיים קמה מהומה גדולה ונוראה. המון ערבי פרוע, מבין אלה שרגילים להסתובב באפס מעשה בשוק בחברון, בא במרוצה משום שהשומר הערבי העביר החוצה זעקה מרה: "אל־יאהוד' (היהודים) רוצים לכבוש את המסגד!" על המדרגות, המובילות אל קברי האבות, פרצה תגרת־ידים נמרצת – ועם כל הצניעות מחוייב אני להגיד, כי לא אנו, בחורי הישיבה, היינו אלה שספגו את המכות הנאמנות, כי אם להפך...

נעצרנו במשטרת חברון. היינו כעשרה צעירים וכמעט כולם מבין תלמידי "שפת אמת". העיר חברון נעשתה כולה כמרקחה. הדמיון המזרחי של הערבים עלה כפורח והמסיתים נתלו במציאה גדולה זו.

בבוקר נודע לנו כי מעבירים את כולנו לירושלים ושם יערכו לנו "משפט מהיר".

בבית הסוהר הבריטי של ירושלים נכנס אלינו העו"ד ר' מרדכי בוקסבוים, שהוזמן להגן עלינו במשפט החפוז הזה. מפיו שמענו איזו הסתה פרועה וצמאת־דם מתנהלת בעיתונות הערבית ובעולם הערבי כולו בגלל "פשע נורא" זה, שאחד מגדולי היהודים העז לעבור את הגבול של "שבע מדרגות" ונעצר להתפלל במדרגה האחת־עשרה.

בחדרי המאסר החלו לחקור אותנו קצינים בריטיים גבוהים. מטרתם היתה להכין את "חומר האשמה" לקראת המשפט, שיפתח מיד. הקצינים הכניסו אלינו מספר פרחחים ערביים מחברון, שיוכלו לזהות אותנו. "יא חביבי" – קלט אחד מאיתנו את העצה שניתנה בלחש מאת שוטר ערבי לאחד מאותם פרחחים שהובאו בתור "עדי ראיה" – "אתה תבחר ותזהה את 'היאהוד', המרכיבים משקפיים, וכך יעשו כל יתר 'העדים'..."

מסרנו את "הסוד" הזה לעו"ד בוקסבוים, אשר הקדים להתייצב בפני השופט הבריטי קאמפל, שנבחר כראש בית־הדין שלנו.

"סימן זה נתון בידיך, השופט" – הודיע לו מראש הסניגור שלנו – "שכל אחד מבין הנאשמים שהוא בעל משקפיים, יוכר ויזוהה על ידי כל העדים הערביים בתור מחולל המהומה שכוונתו היתה לחלל את המסגד".

וכך הווה. השופט הבריטי השתכנע איפוא בזיוף כל האשמה. ובכל זאת, כאשר בא להוציא את פסק הדין הכריז על חמישה כאשמים בהתקהלות בלתי רצויה ובניסיון לבזות את המסגד. על חמשת האשמים הוטל עונש של ברירה - או מאסר של עשרה ימים, או קנס בגובה של שתי לירות שטרלינג על כל אחד.

הקופה של השלטון המנדאטורי הבריטי בארץ נתעשרה אז בעשר לירות, ובזאת נסתתמה באופן רשמי ההסתה הערבית בעיתונות.

 

 

כשבילי ביתו

האדמו"ר השישי מליובאוויטש (חב"ד), רבי יוסף יצחק שניאורסון זצ"ל, ביקר בחברון באב ה'תרפ"ט (1929) כחלק ממסעו ההיסטורי בארץ ישראל. מסע הרבי לארץ ישראל עורר עניין רב, והביקור במערת המכפלה היה אחד משיאיו. ביקור זה היווה חוויה מיוחדת בעבור המשתתפים בו ובעבור יהודי חברון, הן עקב הזכות המיוחדת, הן (בדיעבד) עקב התאריך המיוחד – כעשרה ימים בלבד לפני פרעות תרפ"ט – פרעות שהמיטו שואה על קהילת חברון. המסע כולו תועד בספר 'מסע הרבי בארץ הקודש' מאת דוד זאב רוטנברג, ובו גם רישומי יומן של הרבי עצמו.

הביקור בחברון התקיים ביום שלישי ז' באב תרפ"ט (13 באוגוסט 1929). שיירת האדמו"ר ומאות מלוויו יצאה מירושלים בשעות הצהריים; התחנה הראשונה הייתה קבר רחל, ובה התפלל הרבי במשך כשעתיים. מקבר רחל המשיכה השיירה לכיוון חברון ועצרה ביישוב מגדל עדר (סמוך לצומת גוש עציון כיום), ושם פגש הרבי את רבני קהילת חברון שבאו לקבל את פניו. בהגיעו לחברון ביקר הרב תחילה בביתו של רב העיר הרב יעקב יוסף סלונים, ומשם המשיך עם מאות מלווים – תושבי חברון, תלמידי ישיבת 'כנסת ישראל' ואחרים – למערת המכפלה. השיירה עברה דרך הכביש החיצוני, לא דרך השוק והחנויות. הרבי התעכב ליד תחנת המשטרה הבריטית ששכנה ב'בית רומנו', בית שנרכש על ידי האדמו"ר שקדם לו, רבי שלום בער (הרש"ב), ושימש לפני מלחמת העולם הראשונה את ישיבת 'תורת אמת', אך השלטון העות'מאני הפקיעו.

כשהגיעה השיירה הגדולה למערת המכפלה עלה הרבי אל המדרגה השביעית, ושם התקיימה תפילת מנחה. על פי התיאורים זו הייתה תפילה מיוחדת, בניגוני הימים הנוראים ובבכי, כפי שסיפרו עדי ראייה: "לפני שנכנס הרבי למערה, התפללנו תפילת מנחה במדרגה השביעית לפני הכניסה. עמדתי לידו והקשבתי לתפילתו. את הברכה הראשונה – 'אבות' עד 'אתה גיבור' – התפלל הרבי באריכות גדולה ובמנגינה של הימים הנוראים"; "בשעת המנחה זכיתי לעמוד קרוב לרבי מאחוריו. תפילת שמונה עשרה של הרבי נחרתה בי עמוקות. הסידור הקטן שבידו נרווה ונשרה בדמעות. היודעים אמרו שהתפילה הייתה כתפילת הימים הנוראים. מעמד זה השרה עלי השראה מיוחדת"; "הרבי התפלל מנחה בניגון הדבקות של תפילת ראש השנה שחדר ללבבות כל ההמון הרב הנוכחים שם, וכולם התפרצו בבכיות". תפילת המנחה של הרבי ארכה קרוב לשעתיים.

בעוד הרבי מתפלל ליד המדרגה השביעית הושג רישיון הכניסה למערת המכפלה. את הרישיון השיג אליעזר דן סלונים, בנו של הרב יעקב יוסף סלונים, נין ונכד לרבנית מנוחה רחל סלונים (נכדת אדמו"ר הזקן) שהיה מנהל בנק אפ"ק ('אנגלו פלסטיין קומפני', הבנק של התנועה הציונית) ונמנה עם מנהיגי קהילת חברון. בזכות קשריו עם חוגים ערביים בחברון הצליח אליעזר דן להשיג רישיון מיוחד לביקור בתוך בניין מערת המכפלה בעבור האדמו"ר ומלווים מספר. ביומנו כתב הרבי תיאור קצר ותמציתי של הביקור במערה:

בחמש [אחה"צ] אנו נוסעים למערת המכפלה, זאת אומרת לקיר החיצוני. בפנים לא מרשים להיכנס. נעמדנו להתפלל מנחה, וזה ארך למעלה משעה וארבעים דקות. בינתיים הגיעה ידיעה שראש הערבים, שהוא הבעל הבית של מערת המכפלה, הודיע שאותי עם חתני [הרב שמריה גור אריה] ומלווה אברך מחברון [אליעזר דן סלונים] – יתנו לנו להיכנס בפנים.

הנני נכנס לפנים. כבוד גדול עשו לי בנתינת רשיון זה. שם הייתי רק כחמש עשרה דקות, ומשם נסעתי להרב ר' יעקב יוסף שי' לנוח כמה דקות, והגיע הזמן להתפלל מעריב.

 פחות משבועיים אחרי ביקור הרבי התרחש בחברון הטבח הנורא הנודע כ'פרעות תרפ"ט', בו נרצח ר' אליעזר דן סלונים הי"ד ועמו בני משפחתו ועוד יהודים רבים.

 

בן הקאמיקאם

הנה בימים הקדומים לא הניחו הערבים לבוא איש ישראל אף ברחוב אשר מערת המכפלה בו, וכל ישראל הבא ברחוב זה סקלוהו באבנים עד אשר ברח להציל את נפשו, ולזה חדלו אחינו לבוא ברחוב זה. עד אשר בא אברהים פחה לארץ ופחדו נפל עליהם, אז נתן רשות לאחינו לגשת לכותל המערה מבחוץ להתפלל שם, אבל לא לכנוס לתוכה. וכל איש הנכנס לתוכה, בין יהודי בין ערבי, אחת דתו להמית. ואחרי אשר גבר הסולטאן את הפחת מצרים ולכד את הארץ תחת ידו, החזירו הערביים לרשעתם ולא נתנו לבוא לאחינו ברחוב זה, עד המעשה שנהיה:

כי פעם אחת הלך בן הקאמייקאם [המושל] בעיר חברון דרך רחוב זה, וראה יהודי אחד אשר התפלל אצל כותל מערת המכפלה, ויצעק עליו בקול גדול, והיהודי מרוב פחדו לקח את ספר תהילים אשר בידו ונתנו בחור א' בכותל הנכנס לתוך המערה, וברח לנפשו טרם יתקבצו הערביים לקול הנער בן המושל הנ״ל. וכאשר ראה הנער שנתן ספר בכותל הלך ללקחו, וכאשר הכניס ידו לחור הכותל היורד לתוך המערה לקחת את הספר, חיפש בידו בין האבנים ולא מצאו, וכאשר ביקש להוציא את ידו לא היה יכול, כי ניתן ידו בין אבנים גדולים ונשברה. אך מגודל אמונת הערביים בקברי הקדושים, חשב הנער כי איש אחד אחזהו בידו ולא הניחו להוציאה, ויצעק בקול מר למען יבואו אנשים להושיעו, ויבואו כל יושבי העיר וגם אביו המושל לקול צעקתו, אבל לא היה לאל ידם להוציא את ידו, וישלח המושל לקרוא את הרב מעיה״ק חברון.

והרב הבין כי נשברה יד הנער בין האבנים הגדולים, ויוציאה מן האבנים, וישאו את הנער לביתו, ומחלתו כבדה עליו מאוד מאוד - א) מפני גודל הכאב שנשברה ידו; ב) מפני הפחד הגדול בחשבו כי אחד מן האבות החזיק את ידו, וכל הרופאים אמרו על חייו נואש. ואז שלח אביו המושל להרב לבקש ממנו שיתפלל בעד בנו, וכן עשה הרב, והנער נתרפא. ומיום ההוא נתן המושל רשות לאחינו להתפלל אצל הכותל מבחוץ, ואיש לא יפירם, אבל לכנוס לתוך המערה אין לשום אדם רשות, והוא מחוקי המדינה. רק כומר הערבי יורידוהו בתוך תיבה פעם אחת ביום להדליק שמה הנרות, והוא לא יגע בקרקע, ואיש אשר יכנוס לתוכה יכו אותו מכות נמרצות, ובשנים הקודמים היה דינו לשרפה.

 

מעשה בכובסת

מעשה באשה ישראלית אשר רחצה מלבושים בבית הערבי המשמש בבית התפילה אשר בו הוא פתח המערה, ומפתח הדלת היה שמור בידו ולא נתנו אף לאשתו. וקרה פעם אחת ששכח המפתח בביתו ומצאו אשתו, ואמרה להאשה הכובסת, "אם תרצי אעשה עמך אות לטובה אשר מעולם לא זכה שום ישראל לזה". ותשאל האשה: "ומה זאת?" ותיקח אשת המשמש את המפתח בידה, ואמרה לה: "ראי כי בעלי שכח היום את המפתח בביתו, ועתה לכי עמדי ואביאך אל תוך המערה, ואיש לא ידע". והאשה הישראלית אשר לא חשבה לרע האמינה לה, ותלך עמה ותרד לתוך המערה.

ופתאום סגרה אשת המשמש את הדלת אחריה, ותצא לרחוב ותקרא בקול גדול: "אהה! אשה ישראלית גנבה את המפתח מיד בעלי ונכנסה אל המערה!" ויבואו לקולה כל הערבים מעיר חברון, וכל אחד לקח עמו עצים לשרוף את האשה, וידליקו את העצים ברחוב העיר, וראש הכומרים ירד לתוך המערה להוציא את האשה, אבל חיפש ובדק ולא מצא מאומה. ויעל חרון אפו על אשת המשמש, ויאמר אליה: "ארורה את, כי התל התלת בנו, ודברי כזב אמרת על האשה הישראלית כי לא מצאתיה, ועתה דמך בראשך, ויעשה לך כאשר זממת לעשות לה". ויקום אחד מקרוביה ויאמר: "אחי, אל תשפכו דם נקי, נלכה נא אל בית אשה הישראלית, ונראה מה תאמר, אולי היתה במערה".

וילך ראש הכומרים ואנשים רבים עמו, ויבואו בית האשה וימצאוה כובסת מלבושים. וכאשר ראו זאת, ויאמר ראש הכומרים אל האנשים אשר עמו: "הלא עיניכם לנוכח יביטו אשר אין אשמה להאשה, כי אינה יודעת מאומה מכל הנעשה, וראו פה מים הרותחים אשר תכבס בהם, ואיך יתכן אשר בשעה אחת היתה בתוך המערה וגם חזרה לביתה וגם עשתה לה מים רותחים? אין זה כי אם שקר וכזב אשר רצתה להעליל עליה אשת המשמש, ועתה חי ה', כי יעשה לה כאשר זממה לעשות לאשה הזאת". ויחזרו כולם למקום התבערה וישרפו את אשת המשמש, והאשה ישראלית נמלטה מידיהם.

ואחרי שכוך חמת הערבים, ותבוא האשה להרב ותספר לו כדברים האלה: "הנה בבואי לתוך המערה וראיתי כי אשת המשמש סגרה את הדלת אחרי, הבנתי את מעלליה, וידעתי כי נפשי עומדת לשרפה, ופחד גדול נפל עלי ונתעלפתי, וארא והנה זקן בא אלי ויקחני בידו ואמר לי: 'בתי אל תפחדי מאומה, לכי לביתך ושיער אחד לא יפול ממך ארצה'. ואשאל אותו: 'אבי, הלא הדלת סגורה ואיך אוכל לצאת?' ויאחזני בידו ויאמר: 'לכי עמדי, ובבואך לביתך - הנה ערכתי לך עצים, גם יורה עם מים רותחים נתתי על האש, גם מלבושים רבים נתתי בתוך היורה, וכאשר תבואי לביתך תכבסי המלבושים, וכאשר יבואו אלייך הערבים וישאלו אותך למה נכנסת למערה, תעני להם: לא ידעתי דבר מכל אשר דיברתם, הלא תראו כי כובסת אנכי, וכל היום לא יצאתי מפתח ביתי'. כן דיבר אלי הזקן, ונעלם ממני ולא ראיתיו עוד. וכאשר הקיצותי מחזיוני, והנני עומדת בביתי, ונמלאתי שמחה וגיל על כל חסדי ה' אשר הפליא לעשות עמדי", כן סיפרה האשה להרב.

ולא עברו ירח ימים ותמת האשה, ויעשה לה הרב הספד גדול, וכבוד גדול עשו לה אנשי חברון.

 

מה עשה דוד המלך במערת המכפלה?

הצדקת אשת ר' צבי קמינקר הייתה אשה בעלת זכויות רבות. באותם ימים לא היה נדיר שנשים מתות בעת לידתן, רח"ל. סיבוך כלשהו בלידה היה מביא את היולדת לידי סכנה, והרופאים בכפרים לא יכלו להושיע. אך בסביבתה של הרבנית קמינקר ידעו הכל שהיא הכתובת למתקשה בלידתה. פעמים רבות קרה שאך נכנסה הרבנית לחדרה של היולדת – והכל נעשה קל, התינוק נולד, שלום לו ושלום לאמו.

ויהי היום, ור' צבי קמינקר והרבנית עלו לארץ ישראל, אליה השתוקקו כל הימים, וחיו בירושלים בדוחק גדול. בקושי היה להם כמה פרוטות לקנות חלות לשבת, אבל הם לא התלוננו. בבואה לעיר הקודש לא רצתה הרבנית שידעו על סגולתה המיוחדת, אך מאידך, עז היה רצונה להמשיך לעזור ליולדות כדרכה בחוץ לארץ. מה עשתה? כשהייתה שומעת על אשה היושבת על המשבר, הייתה נכנסת אליה לפי תומה בלי שקראו לה, והכל בא על מקומו בשלום. אבל עם הזמן קלטו יהודי ירושלים שאין כאן מקריות, שכניסתה של הרבנית לבית היולדת היא הגורמת לחבלי הלידה להתקצר ולתינוק להיוולד בריא ושלם. ואז החלו לקרוא לה במכוון. והיא באה, כמובן, אבל כשרצו לשלם לה היא סירבה, באומרה שלא בכוחה הוא, הכל בסיעתא דשמיא.

באותם ימים הייתה ארץ ישראל נתונה תחת השלטון הטורקי. יום אחד בתו של הפחה ישבה על המשבר. הלידה הסתבכה, והיולדת נכנסה לסכנה ממשית. קרא הפחה לכל הרופאים, אך איש מהם לא הועיל. פנה אליו אחד ממקורביו היהודים ואמר לו: "אדוני הפחה, אל תבזבז את ממונך על רופאים שלא יועילו. כאן, בירושלים, יש אשה העושה פלאות. אם תוכל להביאה לכאן לא תזדקק לרופאים". הזדרז הפחה והלך בעצמו לביתה של הרבנית, וביקשה לבוא ולהציל את בתו. הרבנית הסכימה מיד. וגם הפעם, רק נכנסה לחדרה של היולדת – ומיד השתחררה הלידה מסיבוכיה, התינוק נולד בריא, ואמו יצאה מכלל סכנה. הפחה רצה לשלם לה, אך למרות עונייה לא הסכימה לקבל דבר, ואמרה שהיא רק צינור לישועת ה'.

פנה הפחה לידידיו היהודים ואמר: "עשו לי טובה, דברו עם האשה הזאת, אין זה מכבודי שלא לתת לה גמול על מה שעשתה עבורי". כשנקראה הרבנית קמינקר לשוב ולהתייצב לפני הפחה, היא אמרה: "אם הוד מעלתו רוצה לשלם לי איזה גמול – רק זאת אבקש: ינתן לי להיכנס למערת המכפלה ולהתפלל שם על קברי אבותי". הפחה לא היה יכול אלא להסכים.

מערת המכפלה, המקום שם קבורים אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה, יעקב ולאה – הייתה שנים רבות בשליטת המוסלמים. הם גזרו על היהודים איסור חמור על הכניסה אליה והודיעו כי העובר על האיסור – מסתכן בנפשו. בחוצפתם האופיינית, הם טענו שכניסת יהודי למערה מחללת את קדושתה... "מתי תרצי ללכת?" שאל הפחה את הרבנית. "בעוד שלושה חדשים", השיבה. אתם מבינים? במשך מאות שנים לא נכנס יהודי להתפלל על קברי אבותינו הקדושים. הרבנית קמינקר רצתה ללכת לשם ממש בשם כל ישראל. בליבה אמרה: אולי אזכה שהתפילה שאתפלל שם בשם כל ישראל – תביא את המשיח. ותפילה מיוחדת כזאת – צריכה הכנה. במשך שלושה חדשים הכינה את עצמה, כדי שתזכה להתפלל שם בכל כוחה, מהעומק הכי עמוק שבלבה.

אני רוצה שתדעו רבותיי, זהו סיפור אמיתי. שמעתי אותו בבובוב. זה סיפור קלאסי, ומובא בכמה ספרי חסידות.

באותו זמן רגזו רופאי הפחה. חרה להם שהיהודייה העלובה הזאת הצליחה במקום שהם נכשלו, והם התמלאו עליה שנאה וקנאה. וכששמעו שהפחה נתן לה רשות להיכנס למערת המכפלה – גמרו אומר לנקום בה. היום מתפללים בבניין שמעל המערה, אבל באותם ימים היו יורדים לתוככי המערה. והיו שם הרבה מדרגות. הלכו הרופאים לשומר המערה ואמרו לו: "ראה נא חביבי, נכון שהפחה נתן ליהודיה רשות להיכנס, אבל על היציאה משם – הוא לא דיבר..." הם נתנו לו כסף רב – והוא עשה את ה'סידורים' הדרושים...

ביום המיועד הופיעה הרבנית, כשבידה אישור כניסה מהפחה. היא נכנסה פנימה, ירדה במדרגות, ושם למטה התחילה להתפלל.

אחרי כמה שעות היא עלתה בחזרה ומצאה את הדלת נעולה. היא דפקה וקראה שיפתחו לה – ואין קול ואין עונה. היא החלה לבכות ולהתחנן: "בבקשה, תנו לי לצאת!" עד שהבינה שכלאו אותה שם בכוונה. מה יכלה לעשות? רק לחזור ולהתפלל. היא ירדה שוב במדרגות, ושם למטה, בתוככי המערה היא שבה לתפילתה, אבל עכשיו, כמובן, פי אלף יותר עמוק מהפעם הראשונה.

עכשיו אני רוצה שתדעו: ר' צבי קמינקר היה צאצא ישיר לדוד המלך. הוא ידע את שושלת היוחסין של אבותיו עד דוד המלך. והרבנית כלואה עכשיו בחשכה, בוכה וקרובה להתעלף. ופתאום היא רואה אור גדול: מישהו מגיע... איש בעל זקן לבן, וכתר זהב על ראשו. והוא אומר לה: "אני סב סבך, דוד המלך. בואי איתי ואוציא אותך החוצה". הרבנית הלכה אחריו. אבל רגע לפני שהיא יצאה, היא חשבה לעצמה: כשאצא ואומר שדוד המלך הוציא אותי – מי יאמין לי? אז אמרה לדוד המלך: "האם תוכל לתת לי משהו שיהיה לי למזכרת שהוצאת אותי מכאן?" והוא נתן לה ספר תהלים קטן. אחר כך פתח לה פתח, והוציא אותה אל האור. הפלא היה שכשיצאה היא מצאה את עצמה לא בחברון, ליד מערת המכפלה, אלא בירושלים מול ביתה, ובידה – ספר התהלים הקטן שקיבלה...

ספר התהלים הזה נמסר מדור לדור. שמעתי בבובוב שפעם הגיע איש אחד לבקר את הרבי מצאנז, כשבידו ספר התהלים הקטן. הוא היה נין לר' צבי קמינקר ואשתו.