מלחמת שור הבר והלויתן

חוקרי חלל ומדע העלו שייתכן ובעתיד הרחוק נצליח לחזות במפגשים יוצאי דופן בין עולמנו לעולמות מקבילים אליו. בבית "ראש יהודי" בתל אביב הוכיחו השבוע שעולמות מקבילים יכולים להיפגש כבר בימינו, כשאירחו לדיון סוער וענייני שני נציגי אג'נדות, שכבר שנים שומרים על ריחוק דעות – הרב שרקי ויריב אופנהיימר; הרב שרקי – "אני מתנצל בפני יריב שהמפגש הזה לא נערך מוקדם יותר".

ללא ספק – השבוע נחקק בגנזך התרבות הישראלית מאורע היסטורי אגדי בין הימין והשמאל לדורותיהם בתולדות המדינה. מימין הרב אורי שרקי, רב במכון מאיר ומרצה קבוע ב"ראש יהודי", ומשמאלו יריב אופנהיימר – מזכ"ל תנועת "שלום עכשיו" לשעבר, מתנועות השמאל המוכרות והמשפיעות במדינה. המפגש התרחש כחלק מרצף המפגשים יוצאי הדופן של בית "ראש יהודי" בנסיון לברר דעות ועמדות בחברה הישראלית. אי אפשר היה להתיישב בחדר בלי לחוש שמדובר בציון דרך היסטורי בכל קנה מידה: הרב שרקי על נכונותו להיפגש עם אויבי דעותיו, ולתת לשמאל הישראלי במה רחבה כל כך; ואופנהיימר על כך שנראה שנפתח ובא להשמיע ולשמוע. יריב השתתף לאחרונה בכינוס בני עקיבא, בסרטון של חברי אנדרדוס, וכעת בראש יהודי. את מגמת ההתקרבות לציבור הדתי לאומי הוא מגדיר כ"כיף גדול, מפגש מפרה ומלא בעניין". מבחינת "ראש יהודי" מדובר דווקא במגמה לכתחילאית ולא מובנת מאליה: במה לציבור החילוני והדתי להיפגש האחד עם השני ולברר דעות.

ואכן, אופנהיימר והרב שרקי נכנסו לאולם מחוייכים ומלחשים סוד. שניהם מודים כבר בתחילת הדברים כי המפגש הזה חיכה זמן רב מדי והוא חייב כבר להיעשות. "כשהייתי צעיר הצטרפתי לנוער מפלגת העבודה, הסתובבתי בהפגנות תמיכה ברבין ובאוסלו", פותח אופנהיימר, "עמדתי מול מועצת יש"ע, קראנו להם 'מקור הרשע'. לחמנו בחב"ד בסיסמאות ובאלימות פיזית ממש. ברצח רבין קרתה מבחינתנו טרגדיה - הרגשנו שהרעים ניצחו את הטובים. ממש תחושה של מחנה מול מחנה. אמנם האג'נדה שלי לא השתנתה עם השנים, אבל כן התפכחתי מבחינה אחרת: הבנתי שבצד השני אין אויב. כולנו עם אחד. כיום אני מנסה להסביר במחנה שלי שאתם לא אויבים, ובה בעת אני עומד לפניכם ומנסה להסביר שאינני האויב שלכם". ועוד הוסיף – "אני רוצה להתנצל שבלהט הויכוח ובגלל צרכים תקשורתיים המנסים לזעזע, לפעמים אמרתי בעבר דברים מכלילים ופוגעניים. הייתי רוצה להציג תפיסות עולם יותר מורכבות שבאות לתקן את השיח הישראלי ולא להלהיט אותו".

הקהל המורכב מגלויי ראש ובעלי כיפות, עומדים צפופים ומסתקרנים רווחים. כולם מתבקשים לנהל את הדיון בכבוד, ולמעט סינוני תגובות אמוציונאליות מהקהל במהלך השיח, דווקא מצליחים בזה לא רע. "האירועים של ראש יהודי מיועדים לכתחילה לציבור הכללי ולא לציבור דתי", אמר חיים אייזנר, מנהל המקום. "אנחנו שמחים למצוא כאן מכל קשת הציבור הישראלי".

בין חשיפת הנקודות המשותפות, בדיחותיו של המנחה, הסטנדאפיסט אורי מלמד, בין התשובות, ומסירת ד"ש ליריב מיאיר שרקי ("בחור יקר, ד"ש חזרה" ) - התקיים בחדר שיח עמוק ומשמעותי ביותר על עתיד המדינה. שני האישים הסכימו שחוסר הריבונות מעבר לקו הירוק משמעותו עידוד אלימות ומתחים בין ישראל לפלסטינאים. המחלוקת הגדולה היא על אופן הפעולה – סיפוח החלקים לשטחי המדינה, או הפרדתם לטובת הקמת מדינה פלסטינאית. אופנהיימר התגלה כאדם אידיאליסט שמשוכנע מכל וכל שהימין הורס את 'הציונות', שלהגדרתו היא 'מדינה יהודית בעלת רוב יהודית ובעלת רוב דמוקרטי'. לטענתו כל סיפוח של שטחים מעבר לקו הירוק משמעותה נתינת מנדטים בכנסת לבל"ד (הרשימה הערבית), ואיבוד הרוב היהודי. אם הם ישהו במדינה בלי זכויות אזרח בסיסיות – איבדנו את הדמוקרטיה. הרב שרקי הגיב בחריפותו האופיינית – "אני מסכים שכל האזרחים צריכים לקבל שוויון זכויות, אבל כמו במדינות דמוקרטיות אחרות - לא כל תושב אוטומטית הופך להיות אזרח. אפשר בהחלט לדרוש מהם לעמוד בתנאים בסיסיים שיהיו נוחים לנו – נניח, בתנאי שאינם מפתחים תפיסה לאומנית הרוצה בחורבנה של מדינת ישראל." עוד הוסיף הרב – "השאלה האמתית היא מול מי אנחנו עומדים. ברור לחלוטין שאם היינו מדברים על ויכוח טריטוריאלי בין לוקסמבורג לבלגיה איפה עובר הגבול, הסכסוך היה נפתר לפני מאה שנה. האמת שהמלחמה שלנו אינה בין מדינת ישראל הציונית לנרטיב הפלסטיני, אלא בין המרחב התרבותי המוסלמי, ובין הציבור הישראלי. הפלסטינים הם נציגים של זרימה תרבותית כוללת. גם אם תמצא אנשים שמוכנים לשלום על בסיס האג'נדה שלך, בסופו של דבר האדם מייצג לא רק את הרצון של הקבוצה המצומצמת שלו, אלא למרחב התרבותי אליו הוא שייך. כל ניצחון פלסטיני הוא ניצחון לאסלאם הרדיקלי".

בסיומו של דיון מרתק וטעון, שנקטע בעיקר מפאת קוצר הזמן, סיכם יריב ואמר: "מבחינתי המחלוקות הן קשות ונותנות תחושת עוינות, אבל חובה על כל אחד מאיתנו לפחות להסביר ולהקשיב לצד השני, כדי לברר מה נכון לעשות. בלי זה, האויבים שלנו ישמחו לראות אותנו משמידים אחד את השני." דווקא הרב שרקי היה זה שחייך בסיום הדיון וטען - "ולדעתי, בסופו של יום כל הויכוחים בינינו ייכנסו בכלל לארכיון ההיסטורי. אל תשכח ידידי, שהדמוגרפיה היהודית מההתנחלויות עד הים עולה על הדמוגרפיה הערבית".