התוועדות

מי פה בעל הבית

הרבי מקאליב זצ"ל שהסתלק השבוע היה אחד מניצולי השואה שהפך למנהיג ולסמל של יהדות איתנה > צלקות ומוראות המלחמה להטו בלבו באש קודש, איתה הדליק וחימם לבבות יהודיים

באותם ימים של שנות השבעים שהיתי בטבריה. האדמו"ר רבי מנחם מנדל זצ"ל מקאליב היה מתגורר שם לתקופות, הקים שם בניין למוסדותיו והפיץ תורה ויהדות בטבורה של עיר הקודש.

פעם, כשהייתי במחיצתו, עמדנו והתבוננו ביופייה של הכינרת, עליה אמרו חז"ל: "למה נקרא שמה כינרת? דמתיקי פירא כקלא דכינרי", מתוקים פירותיה כקול הכינור.

"מהאלוהאורות?", מצביעהרבימקאליבאלמעברלכינרת. "מהיששם?". אמרתילושזהקיבוץעיןגב. "זהקיבוץיהודי?", התענייןהרבי. הצעתי לקחת סירה ולצלוח את הכינרת, לראות בעיניים את הקיבוץ.

שכרנו סירה קטנה והגענו תוך דקות ספורות אל מעבר לכינרת בצדה האחר. סובבנו בין רחובותיו השוממים של הקיבוץ ומצאנו ילד יהודי קטן. הרבי מקאליב שואל את הילד: "איפה בית הכנסת פה?". עונה הילד לתומו, "פה אין בית כנסת". לשמע הדברים נזדעק הרבי: "איך יכול להיות? יהודים יושבים בארץ ישראל בלי בית כנסת? מי כאן בעל הבית?".

אמרתי לרבי, שהיות וזה קיבוץ נלך למזכירות ונשאל את פיהם. אמרנו ועשינו. שמנו פעמינו אל עבר מזכירות הקיבוץ. באותם ימים שימש כמזכיר הקיבוץ, מוּקי צור, סופר עברי, מבכירי תנועת העבודה ומראשי התעשייה הקיבוצית.

הרבי מישיר מבט למוּקי ושואל אותו מעמקי לבו: "אין כאן בית כנסת? איך זה יכול להיות? אני באתי מכבשני אושוויץ, ראיתי יהודים שמסרו נפשם לבוראם ואיך ייתכן שיהיה יישוב בארץ ישראל שאין בו בית כנסת לתפילה?".

הסברתילמוּקיההמוםשהרביעבראתמוראותהשואהוכלעבודתוושאיפתולהפיץיהדותבכלהעולם. "איך אני יכול לעזור?", שאל מוּקי. מיד עניתי ואמרתי, "הבה נעשה ערב התעוררות לכל באי המקום, בשירה ודברי תורה". מוּקי הסכים וקבענו למוצאי השבת הקרובה.

במוצאי שבת חצינו שוב את הכינרת וכל הקהל המתין לנו על המזח. היה זה מחזה מפעים של קידוש השם שאותו לא אשכח כל ימי חיי. פנינו אל עבר חדר האוכל. בפתחו, שלפתי מדש הקפוטה שלי מזוזה מהודרת שנכתבה על ידי סופר סת"ם ירא שמים מרבים, והרבי מקאליב בירך בשם ומלכות "אשר קידשנו במצוותיו וציוונו לקבוע מזוזה". כולם ענו "אמן" בהתרגשות עת קבע הרבי את המזוזה בפתח. ראיתי אותם מניחים יד על ראשיהם ומביטים ביראת הכבוד במחזה שלא היו רגילים אליו.

הקהלתפסאתמקומו, אךאישהאחתעמדהמהצדוהתייפחהנרגשות. כשדמעותעללחיהסיפרהעלעברה המפואר. היא עצמה ניצולת שואה שניסתה להדחיק את כל עברה, אבל עכשיו הכל צף ועלה. "אילו הורים יקרים היו לי, אני מתביישת בפניהם. איך קיימנו בהידור מצוות במסירות נפש בימים ההם", קולה נשנק והרעיד כל לב.

נעמדתי לפני הקהל ואמרתי ברעד ובהתרגשות: "יהודים יקרים, נמצא עמנו הרבי מקאליב, אדמו"ר הממשיך את דרך הבעל שם טוב. לימוד גדול לימד אותנו הבעש"ט, להאמין בכל יהודי. אין יהודי חילוני! כל יהודי יש לו חלק אלוקה ממעל, וכולנו מאמינים בני מאמינים".

הקהל מחא כף, ואז קם הרבי מקאליב ושר בדבקות ובעיניים עצומות "אתה חונן לאדם דעת". הקהל התרגש מאוד. מעגלים מעגלים של רוקדים נאספו ושרו שעות ארוכות "ישראל בטח בה'". ראיתי כי זו שעת הכושר והכרזתי כי מי שרוצה מזוזה ירשום בדף את שמו ובעזרת ה' נשיג לו. כמעט שלושים איש (!) נרשמו לקבלת מזוזה.

למחרתעברתיאתהכינרתבשלישיתוהבאתילקיבוץשלושיםמזוזותמהודרות. עלהמזחחיכהלייהודיניצולשואה, ברוךזעירא, חסידסאטמרלפניהמלחמה, שבצוק העתים נקלע לקיבוץ עין גב. הוא ביקש ממני שהוא רוצה להיות מי שמזכה את התושבים בקביעת המזוזה. נתתי לו את המזוזות והוריתי לו את הלכותיהן.

לימים כתב לי ברוך מכתב נרגש על כך שקיים את השליחות. "היו כאלו שקבעתי להם מזוזה בעצמי והיו שביקשו שאומר עמם את הברכה והם קבעו בעצמם". הוא סיים את מכתבו: "בני הקיבוץ אשר לא ידעו ולא ראו את היהדות הדתית צמאים לכם ביותר"...

עוד ימים ארוכים יעברו עד שאפגוש את תא"ל (מיל.) אפי איתם, יליד עין גב ושר בממשלות ישראל, הוא יזכיר לי את אותו מוצאי שבת. בזכותו, כך הוא שח, החל להתקרב ליהדות.