מדורים / נשים

מי הקדמני ואשלם לו

בחודש האחרון אני עסוקה בפרויקט כתיבה שלא ציפיתי שיגדל כפי שגדל. באחד מהימים, אחר הצהריים, הוכיתי בתדהמה על כך שאני עומדת בין ארבעה קירות ריקים, בשקט מצמית אוזניים, במקום להכין שיעורי בית עם הילדים שלי, לראות אותם משחקים, מקשקשים, משתוללים, שופכים חול מהנעליים בדיוק במקומות הלא נכונים. התחושה הזו הוציאה ממני רגשות לא פשוטים, שבאו לידי ביטוי בכתיבת פרקים רבים שמתארים את כל חוויות הרווקות והבדידות – מנקודת מבט עתידית. מעין ראיון שאעניק אחרי שאתחתן בע"ה, כשהדברים יהיו בגדר זיכרון בלבד. בדיעבד הבנתי שבדרך הזו אני יכולה לדבר על כל מה שכואב ונוקב, על דברים שהתרחשו אפילו הבוקר ועוד מסעירים אותי – אבל בצורה מרפאת, כי הרי ממרחק בטוח הדברים כואבים פחות.

להוציא את
 העוקץ

"והייתה שנה שהיה לי את המקום הקבוע שלי מול הציון של הרב מרדכי אליהו זצ"ל. הגעתי לשם פעם בשבוע, עוד לפני שבנו מבנה שיש גדול. היה רק הקבר שלו מאחורי החיד"א, מחיצת בד מתנפנפת והרבה אוויר. הייתי מתיישבת על שרפרף, מסתכלת על האבנים, לפעמים אומרת קצת תהילים אבל בעיקר שותקת ומקשיבה. והרבה החלטות טובות הגיעו אליי בשנה ההיא. הייתה שם בהירות גדולה. ואחר כך לפעמים כבר לא הייתי מסוגלת, הייתי כורעת שעונה על הקיר, עם הראש למטה, כולי מיטלטלת מבכי ואומרת רק דבר אחד: ריבונו של עולם, אני בוכה על אישה כשרה" (חלק מה'ראיון').

אחד ההרגלים בחיי הוא לנסות להוציא את העוקץ מסיטואציות לא נעימות, בכך שאני מדברת בקול על האי־נעימות, לפעמים בדרך משעשעת ולפעמים פחות. כך העוקץ ניטל, ואנחנו משתחררים מתחושת המועקה שהוא מביא איתו. לא כולם רגילים לדיבור הישיר הזה, הוא לפעמים מפתיע, מגיע מבלי שציפו לו. הכתיבה הזאת, של החוויות העמוסות מן השנים הללו, היא להוציא את העוקץ. הישירות שבה הפתיעה רבים, והפתיעה גם אותי. הדברים הדהדו לאנשים רבים, בהקשרים נפשיים, אמוניים, מעשיים, ולפעמים מתוך הדמעות בקע גם חיוך משותף.

כולנו יודעים לסבול ולהמתין, להרגיש את אותם הרגשות אבל לשמור אותם לעצמנו כי לא נעים מאחרים. כולנו חיים בארץ־מרדפים תמידית, מתוסכלים מכך שאנחנו לא מגיעים. ונראה לי שנכון להוציא את העוקץ ולשים הכול על השולחן. הרי זה שאנחנו בהמתנה לא אומר שעשינו משהו רע שצריך להסתיר. ויותר מזה, חייבים להתייחס לכאב, בקול. לא להשאיר אדם שכואב לבד. כל גבורה ואומץ, צמיחה, גדילה וקפיצה אל השלב הבא יכולים לבוא רק אחרי שהבכי מנקה את התאים. אם לכולנו כואב בזמני ההמתנה, בואו נכאב יחד. זה יחזק אותנו הרבה יותר.

גילוי הלב

באחד מהפרקים כתבתי: "כשאת כל כך רוצה, אין מילים לתאר כמה רוצה, אז הלב כמו מונח על השולחן, בלי שום מגן. חשוף, רועד, מייחל. אבל הוא עומד שם גם בלי שום כיסוי שיסתיר את יופיו. כשאת כל כך רוצה, שם מתגלה הלב".

אני מזמינה אתכם לקרוא את הגרסה האינטרנטית (בינתיים) של גילוי הלב שלי, מתוך ידיעה בהירה שלא נחשפתי כאן באופן פרטי אלא ייצגתי ארכיטיפ של נגיעה בעצב החשוף, שנוגע לכל אחד ואחת בשלבי הגאולה בעולמנו. הרבה פעמים אנחנו משחקים עם המילה "המתנה" והופכים אותה למתנה. אבל המתנה עלולה להיות גם מלשון מיתון, תקופת צנע, מחשבה שיום אחד ירווח לנו, אבל בינתיים אנחנו חיים עם פנקס ניקובים דל. ולתפיסתי, זה לא צריך להיות ככה. גם אם אחר הצהריים שלי ריק מנשוא, אני צריכה לגדול, להתפתח, להמשיך להוציא את העוקצים מכל מה שכואב, לכתוב את החוויות ולהתענג מההד שהן מוצאות אצל אחרים, שמצידם מחזירים את החיבוק הזה ישר אליי. ואם הדברים יועילו ולו לאדם אחד, ינחמו, ימתיקו, יעודדו, גם יורידו סוף סוף את הדמעה הסוררת שננעלה לה אי שם, אני אשמח בזה. כי אחרי הכול, הדבר המרכזי שלמדתי כאן הוא שבכי זה דבר קדוש.

לקריאת ה'ראיון':allumalev.wordpress.com

alluma@gmail.com