מחשבות של אלול

הרב יאיר דרייפוס - ראש ישיבת שיח השדה

כ ידוע, יש כל מיני חודשי אלול. יש אלול של יראה, כמו זה שאני גדלתי בו – היראה של בעלי המוסר, של החשבון, של הבכי... מישהו סיפר לי פעם סיפור, אולי בתור הלצה, אולי ראה זאת בעיניו או שהיה כזה בעצמו, ייתכן שאתם אפילו לא תבינו על מה אני מדבר: בחור ישיבה בחודש אלול, רואה את ה'שערי תשובה' פתוח לפניו, וחוזר, בהגייה יידישאית: "העיקר השלישי – היגון, העיקר השלישי – היגון, העיקר השלישי – היגון..." תוך שהוא מתנדנד קדימה ואחורה. כך הוא מציין את חודש אלול.

אלול בעולם הישיבות היה פחד גדול – "דגים שבים רועדים". אבל ישנו גם אלול אחר, אלול של "המלך בשדה".

"אני לדודי ודודי לי" – זהו אלול של אהבה, אלול של התקשרות, אלול שבו הקדוש ברוך הוא מרעיף עלינו חמלה ורחמים. מרוב אהבתו מרעיף בלי די. על רקע זה מסביר האדמו"ר הזקן את האימה של יום כיפור: זו אימה הנובעת מרוב השפע והגודש שהאדם מקבל, מכך שהוא נטהר, מכך שנסלח לו. הוא לא יכול להחזיק מעמד ונתקף באימה: האם הוא יענה לחסד הזה? האם יהיה מסוגל להכיל אותו? האם יהיו לו כלים לאורות הללו?

בניגוד לעמדת בעלי המוסר, שאדם צריך לחתור לשלמות, ובחודש אלול באה לידי ביטוי החתירה שלו לשלמות, הגישה החסידית היא שדווקא הוויתור של האדם על השלמות שלו, דווקא הודאתו בחוסר האונים שלו וההבנה שהקדוש ברוך הוא יקבל אותו כפי שהוא – חסר אונים, יוצרת עמדה מאוד מעודדת. כאשר אדם מקבל את עצמו עם הפגמים והמומים שלו, זה לא ויתור על האחריות, זה לא ויתור על הכובד של הקיום, אדרבה, הכובד של הקיום הוא בעצם האשליה:

"חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא".

זו עמדה שמעצימה את המוטיבציה. אני לא עומד למבחן, הקדוש ברוך הוא מקבל אותי כפי שאני. יש כאן נקודה מאוד עמוקה: אם אדם באמת חש בעמקי הנפש שה' מקבל אותו בעמדה של "אני לדודי ודודי לי" – חודש אלול הופך לחודש של אהבה.

אֲנִי לְדוֹדִי וְדוֹדִי לִי.

 

מקבל אותנו בלי תנאים

כולנו רוצים שיאהבו אותנו. לא במובן הנאיבי – סתם שיאהבו אותי, אלא משהו הרבה יותר עמוק. זאת שאיפה למקום שבו מקבלים אותי ואני רצוי בלי שום תנאים. מהמקום הזה אפשר לפרוח, אפשר ליצור, אפשר להיות מלא אנרגיות.

והנמשל מאוד ברור. אנחנו צריכים להגיע לאלול, ולהרגיש שהקדוש ברוך הוא באמת מקבל אותנו, את המעצבנים ואפילו את הלא מעצבנים... הוא באמת מקבל אותנו, שהרי העולם שלו. כולנו שלו. זה נאמר לא כדי לפטור אותנו מאחריות, אלא כדי ליצור אקלים ומוטיבציה של "אני לדודי ודודי לי". הקדוש ברוך הוא באמת אוהב אותנו ומקבל אותנו. למה להיות בלחץ? משהו לא יהיה טוב? הכל שייך לקדוש ברוך הוא!

האם עמדה כזאת שלכאורה לא מאמצת את הרצון, את האנרגיות ואת המוטיבציה לעשות, תגרום לנו להיות רפויים וחסרי אנרגיות? אדרבה, דווקא כאשר אדם חש משוחרר, שבאמת מקבלים אותו כפי שהוא, מתפתחות בו אנרגיות של יצירה. מה שחוסם אותנו אלו הפחדים, החששות. כל אחד יודע שהפחד החברתי הוא מאוד נורא, מאוד משתק, וכל אחד מאתנו נגוע בו.

מה שיכול לקרות בחודש אלול, הוא שנדבר עם ה' מתוך עמדה מאוד קרובה, כבן שמתרפק על אביו. אין מחיצות. המלך בשדה, וכל אחד יכול לבוא. ואם כל אחד רצוי, מקובל ואהוב, ו"אני לדודי ודודי לי", אנחנו מגיעים למקום שכולנו משוחררים. אם נרצה, נוכל להתפלל בדבקות, ולעשות דברים שבמשך השנה איננו פתוחים אליהם בגלל השייכות למסגרת. לא רק שזה לא ירחיק אותנו, זה דווקא יפתח אותנו.

מתגעגע להאדיטש

נקודה זו מחזירה אותי להרגשת הגעגועים למה שחשתי כשהייתי על הציון של האדמו"ר הזקן בהאדיטש. הייתה זו הפעם הראשונה שהייתי בהאדיטש, והיה זה הציון הראשון שהגעתי אליו.

חשתי שם התעוררות עצומה, וכעבור כמה חודשים ניסיתי להבין: מה בעצם קרה שם? בסופו של דבר הרי באותה נסיעה הייתי בעוד ציונים: הבעש"ט, המגיד ממזריטש, ר' נחמן ור' נתן, אבל זה היה לפני הכל, הציון הראשון.

קודם כל, חשתי אפסות גמורה. אדמו"ר הזקן מדבר על האלוקות, ש"כולא קמיה כלא חשיב", שכל העולם זה אלוקות, וישותו היא אשליה. התייחסתי לרבי בתחושה ש"כולא קמיה כלא חשיב". הרי זה אדם ענק שבענקים, שממש הוריד תורה מן השמיים, ולא פחות מזה. הייתי לגמרי מפוכח ורציונאלי, אבל הרגשתי שאני הולך בעולם אחר.

אדמו"רים שלפני כמאתיים וחמישים שנה הורידו למעשה תורת סוד חדשה לעולם, כפשוטו ממש. אלמלא הם, לא היינו מה שאנחנו. אני מנסה לחשוב מה היה אלמלא בית חב"ד, אלמלא האדמו"ר הזקן וכל מה שבעקבותיו, ומצד אחר גם רבי נחמן ור' נתן... זה היה עולם אחר, זו הייתה מציאות אחרת, כל ההוויה הייתה שונה.

ובתוך העוצמה האדירה הזאת חשתי, מצד אחד, "חדלו לכם מן האדם, כי במה נחשב הוא", ו"כולא קמיה כלא חשיב", ומצד שני שיש כאן עמדה של ביטול מפרה, מעיר, מעורר, שצריך לפעול בו. דווקא העמדה של חוסר האונים, "ונחנו מה?", לא יוצרת המעטת ערך.

לפני שנים שאל אותי מישהו שאלה מעניינת שהציקה לו. בראש השנה חוזרים מספר פעמים בתפילה:

אדם יסודו מעפר וסופו לעפר, בנפשו יביא לחמו. משול כחרס הנשבר, כחציר יבש, וכציץ נובל, וכצל עובר, וכענן כלה, וכרוח נושבת, וכאבק פורח, וכחלום יעוף.

זה מאוד הפריע לו, איך זה מסתדר עם הרגשת המלאות והיצירתיות החיובית שהאדם מרגיש בעצמו? למה מוציאים מהאדם את כל הרגשת מציאותו? האמת היא, שהתפעלתי מאוד מהשאלה. אינני יודע כמה אנשים שואלים שאלות כאלה. השאלה באמת העסיקה אותו.

ישנו "ביטול" שבאמת יוצר תחושה של לא־כלום במובן המתנגדי, צמצום כפשוטו. בספר התניא, בשער היחוד והאמונה, הצמצום שלא כפשוטו הוא נושא מאוד מרכזי. צמצום כפשוטו יוצר מסר של: אתה שום דבר, גורנישט, מה אתה מבין מהחיים שלך? זהו דבר הרסני, והוא פסול.

אבל ישנו צמצום שלא כפשוטו. אמנם אתה עומד אל מול האינסוף כ'לא כלום', אבל זה 'לא כלום' מואר, מעורר. זה בדיוק חודש אלול של "אני לדודי ודודי לי." זה המקום של התשובה, של התיקון, זה המקום שמתוכו באים להתפלל בימים הנוראים.