מדורים / נשים

מה תבקשי לאפיקומן?

וכל אשר לך שלום

אלומה לב

יש סיפור חסידי מפורסם על אורח שהגיע לביתו של רבי עקיבא איגר לסעודת שבת, ושפך בטעות מעט יין על המפה. מיד שפך גם רבי עקיבא מעט יין על המפה, בטעות מכוונת, ואמר: "נדמה לי שהשולחן מתנדנד קצת", כדי שמכאן והלאה כולם ירגישו בנוח.

לפעמים כדאי לעשות את זה גם בנפש שלנו. לחיות עם המפה הבוהקת והמאירה שאנחנו, אבל גם לא להתבייש מהכתמים, אפילו לנדנד את השולחן בכוונה כשהם מגיעים, כדי לעשות שלום איתם. להשלים עם הידיעה שלא הכול מהודק והרמטי. יש זמנים שבהם צריך לפרק סערות בתוכנו, להתמודד עם השגיאות, לכאוב אותן בלי יכולת להתנחם על אף שהשכל שלנו אומר שהכול לטובה. לתת לכתמים שבנפשנו לצאת קצת אל האור. זאת לא תבוסתנות, זאת רגיעה גדולה מאוד לנפש שעד עכשיו נאבקה כדי להיראות מושלמת, כדי שהשולחן לא יזוע ואוי למי שמכתים את המפה. לשבת אל שולחן הסדר עם אורותינו ועם חסרונותינו, יחד. בשלום.

הביטחון שבדרך

יש הרבה מאוד בקשות שהייתי שמחה לבקש בלילה הלבן הזה, כמו בהירות, לב שפועל בישרות פנימית, להרגיש שאני חלק, לשמוח בגדול, אמונה בה' שלו הישועה, וכמובן הישועה עצמה. אבל כשניסיתי לחשוב בתמצית מהי המתנה שהכי מאפשרת לי להגביר את האור, להרגיש מבורכת, לקלוט רשמים מכל מה שעובר עלי ולעבד אותם לתהליך נפשי מיטיב – הבנתי שזאת ההתפייסות.

באנו אל עולם שיש בו מכאובים. לא תמיד בריא להזכיר את זה לעצמנו, אבל בליל הסדר, שהמצווה הכי גדולה בו היא לספר את היציאה מן המצר, מותר לומר שאנחנו עסוקים כל חיינו בהתכתשות פנימית וחיצונית. בלחצים לגדול ולהרחיב את החיים, במצוקות שנוחתות עלינו ואנחנו צריכים ליישר את עצמנו לפיהן, בגלויות ארוכות עד שכמעט ונשמט מאיתנו האמון שיום אחד נגיע. ושלא נטעה, יש גם הרבה אור, אנחנו מגיעים גם לפסגות הגבוהות ביותר. אלא שלפעמים דווקא מהן נשקפת לנו תהום רבה ועמוקה יותר, לכן כדאי שנתפייס עם עצמנו בכל מקום שאליו נגיע, כדי שלמרות הפרשי הגבהים שעוברים עלינו נרגיש תמיד שאנחנו בדרך הנכונה.

תפילה לפתיחת שערים

וזו מתנת הפיוס בעיניי. לא רק כשהכול טוב, אלא פיוס הוא כשאני אני, גם בקשיים וגם בטוב. כשאני מבינה שאלה הכתמים בנפשי, ויחד איתם יש בי גם הרבה מאוד נקיות, מפת הלב שלי בוהקת בטוב. אני עושה את כל מה שאני יכולה כדי שמחשבותיי ופעולותיי יהיו טובות. לא תמיד אני מצליחה שזה יקרה מיד, יש לי את הקצב המיוחד לי. אבל גם כשהמציאות שלי גורמת לי לריב איתה, אני מנסה להתפייס ולהגביר את האור.

הפיוס מגיע בתחושה פיזית נינוחה, ובמילים הכי נעימות, פשוטות, מנחמות ומרוממות שאנחנו יכולים להשמיע לעצמנו, וראוי שנשמיע, הן אלה שיפתחו לנו שערים ויוליכו אותנו מן המצר אל הרווח, אל אנחת הרווחה הגדולה שתהיה לנו כשהמלחמה הפנימית תיגמר, כשנרגיש שכל אשר לנו – שלום.

 

לעוף ממצרים

יעל בנימין

לא בכל מקום עבודה נותנים לך לבחור איזו מתנה אתה רוצה לחג, אבל בעבודת השם יש מבחר אין סופי. בליל הסדר כל יהודי יכול לבקש את המתנה המיוחדת לו, זו שהוא בדיוק הכי צריך כעת. אז איזו מתנה אני הכי רוצה השנה מאבא שבשמים?

זכריה בנבואתו אומר: "פרזות תשב ירושלים". ישיבה בירושלים נטולת החומות, מעידה על הביטחון העצמי של יושביה הנובע מהביטחון בה'. הרב יצחק גינזבורג מסביר שראשי התיבות של המילים "פרזות תשב ירושלים" הם פתי - בשביל ביטחון אמתי צריך להיות קצת פתי, ובמילים אחרות – קצת לחיות בסרט, בהעזה מופרזת שלא כל כך מחוברת למציאות, שבה אף אחד לא מבטיח לי שום דבר.

אבל בעצם – כולנו חיים בסרט. רק צריך לבחור באיזה סרט אנחנו רוצים לחיות. בסרט של מצרים או בסרט של ירושלים. לפעמים צריך להיות קצת טמבל. להשתחרר מהתבניות והמוסכמות של העולם הזה – עלמא דשקרא, לזרוק את השכל האנושי ולנסות קצת לחשוב בשכל של עולם האמת, זה שאומר לי שאצל ה' יתברך הכל אפשרי.

עבור בני ישראל במצרים, המחשבה שהשעבוד המוכר מדורי דורות יתחלף בחירות לא מוכרת, היתה בלתי הגיונית בעליל, וגם אנחנו תקועים באותה סימטה. לכל אחד יש בתוכו איזה עבד, קול קטן שלוחש לו: "ככה נולדתי. ככה גדלתי מאז שאני מכיר את עצמי. אני לא מוצלח ולא מצליח, יש כאלה שנולדו בלי מזל. זה גנטי, אז למה שאנסה? כל נסיון הוא רק הזמנה לכישלון".

אצל ה' יתברך הכל אפשרי. הוא יכול להוציא אותך מכל מציאות שאת נמצאת בה. זה לא יותר מאמץ בשבילו מלהוציא את ישראל ממצרים או מלקרוע את ים סוף. הוא רק מחכה לאתערותא דלתתא, שאעשה את הצעד הראשון. 

אפיקומן בארמית פירושו "הוציאו את הכלים", ובליל הסדר זו ההזדמנות הטובה ביותר לצאת מהכלים במובן הטוב של המילה, ולצאת לחירות מכל מה שחשבתי על עצמי עד היום. הזדמנות להשיג את כל מה שחשבתי שהוא לא שלי או לא בשבילי, שאין לי סיכוי. השנה אני מבקשת מה' לאזור אומץ ובטחון עצמי מופרז, לעוף על עצמי ולצאת ממצרים.

Binyael@gmail.com

 

 

לא רוצה בלון!

אפרת כהן

לו הייתי מוצאת את האפיקומן בליל הסדר, ויכולתי לבקש רק בקשה אחת ממלכו של עולם, הייתי מבקשת גאולה. אמת, יש אנשים עייפים, שלהם הבקשה שלי עשויה אולי להישמע להם קיטשית להחריד, אבל הבוחן כליות ולב יודע עד כמה אני מתכוונת לכך.

רבי נחמן כותב, שבדור שלנו הגלות היא עניין פנימי לחלוטין, שלכל אחד יש בו חלק. כל אחד חי עם 'פיסת גלות' עמוקה בתוכו, שגורמת לו להרגיש מאה פעמים ביום עד כמה הוא חסר תקנה. ואת הגלות הזאת, אני פוגשת בכל יום מחדש חזק בתוכי. מתגלמת בבלבול, בחוסר הדעת, בייאוש, בחוסר האמונה, בפחדים שאני מפחידה את עצמי, בקטנות, בגעגועים האיומים שלי אל התכלית שלי, אל היוצר שלי, שאני מנסה להשתיק בכל יום מחדש דרך איזה בגד חדש, גלידה טובה או רב־המכר שבדיוק יצא. דרך משהו לשקוע לתוכו, רעש חזק יותר לשמוע, משהו מכאיב פחות להתעסק בו, מאשר הקול הפנימי של הנשמה שלי, שצועקת לי.

וברגעים המעטים שבהם אני זוכה לגדול ולהתחבר לצערו הגדול של כלל ישראל, יוצא לי לפעמים לפגוש גלות, שכואבת לי והופכת את הבטן יותר מהגלות האישית שלי.

כתפיים קטנות

יוצא לי לדבר לפעמים עם אמהות שכולות שחייהן אינם חיים, ושתמיד בסופו של דבר, עם כל האמונה שאפשר לנסות לחבק בה ולנחם דרכה – המילים בסופו של דבר תמיד איכשהו קופאות באוויר נוכח הכאב התהומי, לא מצליחות לגבור עליו, וגם השנה, הכיסא הריק בליל הסדר הזה יהווה תזכורת מכאיבה לא רק לאליהו הנביא, אלא גם לילד שלהן, שנקטף בדמי ימיו.

יוצא לי לדבר עם רווקות עייפות, שבמשך שנים ארוכות מחכות לאיש שלהן, והוא לא מגיע, וגם השנה הן יישבו סביב אותו שולחן, שגדוש ככל שיהיה במסובים – אבל עבורן תמיד, בכל שנה מחדש, ירגיש ריק.

יוצא לי גם להביט לעיתים בפניהם האפורות של מדוכאי הייסורים, של יתומים ואלמנות שעבורם פסח הוא חג של בלי אבא, ואפילו של סתם אנשים עייפים מעמל היומיום, שחסרים דעת אמתית שתיתן להם טעם להמשיך במסע הזה. וכל אלה הם הילדים שלך, ריבונו של עולם. מחזיקים בקושי על כתפיים קטנות, גלות כבדה כל כך, בת אלפי שנים.

כל־כך מתגעגע

מאז שאני ילדה, אפיקומן תמיד היה מנהג מתוק ששייך לילדים. זכורה לי במיוחד שנה אחת, שבה אחד הקטנטנים במשפחה שלנו מצא אותו, ואז נעמד, נבוך ומבויש, אבל מרוגש כולו, דרוך בציפייה לקראת הרגע שסבא ישאל אותו מה הוא מבקש בתמורה. ואז הוא שתק לרגע, ולאחריו ענה בנימת חשיבות: "בלון. אני רוצה שסבא יקנה לי בלון!". למשמע הבקשה שלו נשתררה לרגע דממה, ומיד לאחריה החלו למלא את האוויר פרצי צחוק בלתי נשלטים של הנוכחים בסדר. כולם הבינו, שרק ילד קטן וחסר דעת יכול לבקש מסבא שיכול לקנות לו כמעט הכל – דווקא בלון.

ואני ישבתי שם, ודמעות הציפו את עיניי. בעיני רוחי, באותם רגעים ראיתי אותנו, כל אחד ואחד מאיתנו. עומדים בלילה שכל כולו מעל הטבע, משולל המציאות לחלוטין, שכולו ניסים ורחמים, אבל לא מבינים את גודל האהבה והיכולת של אבא שלנו להושיע אותנו. לא מבינים כמה הוא רוצה להיטיב איתנו, לו רק נצעק אליו... ומה מבקשים אז, בשעת אמת? בלון.

אז הלילה ריבונו של עולם, אני לא מתפשרת יותר. אני צועקת לך, בשם עם ישראל כולו, שתגאל אותנו כבר. כמו שעשית אז, שם במצרים, לפני אלפי שנים. ואני יודעת שאתה יכול, ויותר מזה, יודעת גם שאתה רוצה. וגם אנחנו רוצים אבא. כי עם ישראל עייף, וכבר כל כך מתגעגע הביתה...

כמה כחולים השמיים

הדסה סאסי

הפעם האחרונה שבה נזקקתי לשאלה מה ארצה לקבל לאפיקומן, היתה בגיל שמונה. רציתי אופניים כמו אלו שהילד של השכנים קיבל, אבל זו היתה השנה שבה סבא החביא את האפיקומן מעל האהיל בסלון ווידא שאף אחד מהנכדים לא יצליח לאתר אותו. כמה שבועות אחרי החג, הבן של השכן החליק עם האופניים ושבר את היד, ומאז לא הרהרתי שוב ברכיבה על אופניים או במציאת האפיקומן.

עם יד על הלב

בורא טוב ויקר, לאפיקומן שלי אני רוצה שתמציא לי עין טובה. את יכולת הקסם להיות נוכחת במצב נתון ולמצוא בו את מה שיפה, את מה שטוב.

 יש מדרש רבה נפלא שמלווה אותי כבר תקופה: בשעת קריעת הים, עוברים להם בחרבה שני בחורי חמד, ראובן ושמעון. במקום להתפעל מעמודי המים, במקום להתרכז בפלא הזה של היציאה הנסית שלהם לחופש, הם דווקא בוחרים להתרכז בזפת ובטיט. "כיון שירדו לים - היה מלא בטיט. והיה אומר ראובן לשמעון: במצרים טיט - בים טיט. במצרים חומר ולבנים - ובים חומר מים רבים". בליל הסדר עיקר חובתנו לספר ביציאת מצרים כאילו היינו שם, ואילו הם שממש נמצאים שם, לא חווים את הגאולה כלל. כן, יש דבר כזה, להיות בן חורין ולהיוותר עבד.

 

וזה מזכיר לי, איך בכל פעם לפני הפסח יש הצפה של כתבות בנושא ״איך להסתדר עם הסדר״, או מדריכים ל"איך לא לריב עם האמהות, החמות והאחיות". למה זה ככה? הרי היינו אמורים להתמוגג מנחת במשך כל הערב - בדיוק סיימנו את הניקיונות, הבית מבריק כמו שלא היה מעולם (וודאי לא יהיה שוב כך עד לשנה הבאה), המשפחה כולה ישובה יחדיו, מסיבים לשולחן חג יפהפה ולבושים במיטב מחלצותינו, ובמקום ליהנות מכל הטוב הזה, אנחנו מריצים את ההגדה, מתווכחים בחלקו של מי תיפול השנה שאלת הבן הרשע, מנסים כבר להגיע לשלב האוכל, לפינוי צלחות וישנים מהשולחן.

הפחד והכיסופים

ופה מגיעה לה העין הטובה אליה אני נכספת, בקשת האפיקומן האישית שלי. היכולת להתרכז בטוב. כי זה אולי הפחד הכי גדול שלי, להגיע לשלב הגאולה האישית שלי, קול דודי כבר מתדפק על דלתי ומבקש ומתחנן שאפתח לו, ואני עסוקה בכפות רגליים ענוגות שעלולות להתלכלך, "רחצתי את רגלי איככה אטנפם". 

״אני רוצה עין טובה, אבאל׳ה״, אלחש לו כשנחצה את האפיקומן, אולי עדין לא מצאתי את שאהבה נפשי, לא מילאתי את כל חסרונותיי, אבל הלילה הזה יש לי משפחה, בית לחוג בו את הסדר, בגדים נאים להתקשט בהם, חלומות שאני רוצה עוד להגשים. כי אפשר לעבור בים, ולהשפיל מבט אל הטיט, אבל אני רוצה לשאת עיניים מעלה ולראות כמה כחולים השמים.

moransasi@gmail.com

 

alluma@gmail.com