מדורים / נשים

מה עושים עם היום הזה שאחרי פורים?

פשוט לשמוח

 

יעל בנימין

 

הקרבתם של בעלי חיים היא אחד היסודות הקשים ביותר להבנה בתורה ובאורח החיים שהיא מתווה. קשה להבינם, מכיוון שהיהודים והיהדות שורדים כבר כמעט אלפיים שנה בלי קרבנות. עוד בימי בית ראשון רבים מהנביאים הגדולים היו ביקורתיים כלפי הקרבנות, ונבואת ירמיהו מהפטרת השבת היא דוגמה בולטת לכך. איש מן הנביאים לא שאף לבטל את הקרבנות, אך הם מתחו ביקורת חמורה על האנשים שהקריבו אותם בעודם משעבדים ומנצלים בני אדם אחרים. בייחוד הרגיזה את הנביאים – ואת הקדוש ברוך הוא, שהם דיברו בשמו – התפיסה כאילו הקרבנות הם מין שוחד: המחשבה שאם ניתֵן לאלוקים מתנה נדיבה מספיק, הוא ימרק את פשעינו. תפיסה זו רחוקה מהיהדות כרחוק מזרח ממערב.

הקרבנות, וכמוהם גם המלוכה, לא היו בימי קדם מן התופעות הייחודיות לעם ישראל. בכל דת בימים ההם, בכל פולחן ובכל כת, היו מזבחות וקרבנות. מפליא לראות באיזו פשטות וקלות הצליחו חכמינו למצוא לקרבנות תחליפים, ובראשם שלושה: התפילה, הלימוד והצדקה. התפילה, בייחוד תפילות שחרית, מנחה ומוסף, תופסת את מקומם של קרבנות התמיד וקרבנות המוסף הקבועים; מי שלומד את דיני הקרבנות מעלה עליו הכתוב כאילו הקריבם בעצמו; והנותן צדקה מקריב כביכול קרבן כספי, המהווה הצהרה כי כל מה שיש לנו שייך בעצם לה'.

וכך, אף כי אנו מתפללים מדי יום לבניין המקדש ולהשבת עבודתו, עיקרון הקרבן עצמו נותר קשה להבנה. תיאוריות רבות הוצעו בידי אנתרופולוגים, פסיכולוגים וחוקרי מקרא כדי להסביר מה מייצגים הקרבנות, אך רובן מתבססות על ההנחה המפוקפקת כי הקרבת הקרבן היא במהותה מעשה זהה בכל התרבויות. זהו כשל מחקרי. כל תופעה דתית ותרבותית, צריכה להיבחן לאור האמונות של התרבות שהיא מתקיימת בה. משמעות הקרבן ביהדות, והשאלה מדוע הוא חשוב גם כיום, ולוּ כרעיון, צריכות להתבאר לאור השקפת היהדות. השאלה צריכה להיות זו: מהו פשר הקרבן בדת הגורסת כי אלוקים הוא בורא העולם ואדון הכול?

התשובה הפשוטה ביותר, שאמנם אינה מסבירה את פרטי הקרבנות לסוגיהם, היא זו: אנחנו אוהבים את מה שאנחנו מוכנים להקריב למענו קרבן. לאהוֹב פירוש לתת. הקרבן הוא הכוריאוגרפיה של האהבה.

הדבר נכון בתחומי חיים רבים. בני זוג הנשואים באושר מקריבים קרבנות זה לזה דרך קבע. הורים מקריבים קרבנות אדירים למען ילדיהם. אנשים הנענים לקריאה מלמעלה (כפי שתיארנו בשבוע שעבר) – לרפא חולים, לדאוג לעניים, להילחם למען החלש שנעשה לו עוול – מקריבים לעתים קריירות משתלמות למען האידיאלים שלהם. כאשר גוברת הרוח הפטריוטית, אנשים מקריבים קרבנות למען מולדתם. בקהילות חזקות, אנשים מקריבים למען בני קהילה הזקוקים לעזרה. ההקרבה היא הסוּפֶּר־גְלוּ של יחסי האנוש. היא מצמידה אותנו זה לזה.

לִבה הפועם של היהדות היא האהבה: "וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱ־לֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ". בדתות אחרות, הדחף שהניע את ההקרבה היה פחד: פחד מפני זעמם ועוצמתם של האלים. ביהדות, הדחף היה אהבה.

שם־העצם 'קרבן' והפועל 'להקריב' עצמם מצביעים על כך: הם באים מהשורש קר"ב, כלומר עניינם קרבה והתקרבות. ועוד זאת, בכל פרשיות הקרבנות נזכר ה' בשמו המפורש, המבטא את מידת הרחמים ואת קרבת הא־ל למאמיניו, ולעולם אין הוא קרוי בהן 'אלוקים', השם המבטא את מידת הדין ואת הריחוק. המילה 'אלוקים' מופיעה בכל ספר ויקרא רק חמש פעמים, כולן בהקשר של עמים אחרים. שם ה', לעומת זאת, מופיע בחומש זה מאתיים ותשע פעמים. כפי שראינו בשבוע שעבר, אפילו שמו של החומש, ויקרא, עניינו קריאת קרבה ואהבה. כשיש אהבה יש קרבן.

כאן טמונה הרלוונטיות של רעיון הקרבנות במאה העשרים ואחת. המוסדות החשובים של העולם המודרני – המדינה הדמוקרטית הליברלית וכלכלת השוק החופשי – הושתתו על מודל השחקן הרציונלי, האדם הפועל כדי לְמָרֵב את תועלתו האישית. תומס הובּס דיבר על האמנה החברתית המתבססת על כך שלכל אדם בחברה יש אינטרס למסור כמה מזכויותיו בידי גוף מרכזי שמתפקידו לספק ביטחון ושלטון־חוק. אדם סמית ביסס את כלכלת השוק על התובנה כי אם כל אדם יפעל כדי למרב את טובתו האישית, התוצאה תהיה גידול של העושר המשותף. לא היה שום רע בכך. זה היה ניסיון לרפא את אירופה מהמלחמות והמחסור שעינו אותה מאות שנים. המדינה הדמוקרטית וכלכלת השוק היו ניסיונות רציניים לרתום את כוחו של האינטרס האישי למאבק נגד היצרים ההרסניים המובילים לאלימות. השתתת הפוליטיקה והכלכלה על האינטרס האנוכי אינה סותרת את האפשרות שהמערכות הקטנות יותר, המשפחות והקהילות, יישענו על האלטרואיזם, היפוכה של האנוכיות.

בחלוף שנים רבות של דמוקרטיה ושל משק חופשי, שבמרכזם כאמור היחיד ודאגתו לעצמו, רעיון האהבה כקרבן הידלדל קשות בתחומי חיים רבים. הדבר בולט במיוחד בתחום המשפחה. חברה שאיבדה את מושג ההקרבה, במוקדם או במאוחר מוסד הנישואים יקרטע אצלה, הילודה תתמעט בקרבה, ואוכלוסייתה תזדקן ותמות לאטה. לקודמי בתפקיד הרב הראשי לבריטניה, הלורד הרב עמנואל יעקובוביץ' ז"ל, הייתה דרך נאה לבטא זאת. חז"ל אמרו כי אדם המגרש את אשתו "מזבח מוריד עליו דמעות". מה הקשר בין מזבח לנישואים? שניהם, הסביר הרב יעקובוביץ', עניינם קרבנות. הנישואים כושלים כאשר בני הזוג אינם מוכנים להקריב זה למען זה.

היהדות שרדה למרות הקרבנות הרבים שהיהודים נדרשו להקריב למענה. ייתכן מאוד שהיהדות שרדה דווקא בגלל הקרבנות הללו. אך לא כל קרבן הוא קדוש. אדרבה, עצם קיומם של קרבנות בעלי חיים בתורה הוא אולי דרך למנוע הקרבת קרבנות אדם באלימות ובמלחמה. אך עיקרון הקרבן נשאר. הוא המתנה שאנו נותנים למה ולמי שאנחנו אוהבים.

 



כמו שוקולד

 

תהילה טאוב

 

ההתמודדות שאחרי פורים...

עומס שוקולדים וחטיפים, כמעט אי אפשר לעמוד בזה.

ברוב הבתים, כל השנה זה מדוד. הפתעת שבת. ראש חודש. פה ושם עוד פינוקים מתוקים.

אבל הכמויות של משלוחי המנות ובתוכם הממתקים, לפעמים זה שפע בלי כלים להכיל...

כמה אני שומעת את  קולות שברי הדיאטות (בין אם מדובר על הבריאות או הקילוגרמים) שהתמוטטו מאז פורים...

אז אם נעזוב לרגע את הדיון בדבר תכני המשלוח, כמה זה ביתי או קנוי, בריא או לא... ונתמקד בחוויה הזו של שפע... מה היא עושה לנו?

 שפע טוב

חווית שפע היא דבר מבורך. יש בה מילוי מצברים. מעבר לגבול ומידה. מעבר להסברים, לציפיות ותוצאות. בלי מבצעים של טבלאות  "עשית־הצלחת־הרווחת". יש פתאום שפע כזה שלא דמיינת... לא היית צריך להשיג את זה במאמץ, לא לקנות את זה במעשים, זה פשוט הגיע בלי סיבה. מחבק. מרעיף. מן תנועה כזו של סבתות. נותנות ככה פשוט בלי סיבה.

זה ממלא חורים. חוויה של יש! המון! מליון! כמה טוב שיש זמנים כאלה של חריגה מהנורמה, של הצפה. זה בריא כל כך. נותן מנוחה לנפש. אבל... במידה.

כשיוצאים מהמידה המתאימה, השפע עלול  לערער.

כשכל השפע הופך לעומס יתר ומרוב טובה שוכחים את האיזון. שוכחים בכלל לעצור להסתכל. אני כבר לא אני. אני גוש שוקולד מתוק וגדול ונצחי.

אני נסחפת לרצות עוד ועוד ממה שכבר לא מיטיב איתי. אני כבר לא נהנית כי אני בכלל לא בוחרת ולא שולטת, אלא שבויה, מכורה.

כמו בכל דבר, האיזונים קוראים לנו ועושים איתנו סדר, מזמינים לעבוד על מידתיות. כל אחת מאיתנו יכולה להקשיב לעצמה ולבדוק היכן היא ממוקמת. אם את מחזיקה חזק מדי –  אולי זה הזמן לשחרר קצת, לתת לעצמך, לילדייך, להיות בלי מידה וגבול ולטעום מהו שפע. לא לעבוד רק עם מה שבדיוק. לחוש את החופש, את ההתרחבות של הגבול.

ואם את מרעיפה המון המון, בלי גבול, אולי זה הזמן להקשיב ולבחון האם הנתינה שלך נספרת, נחשבת? אם זה בלי גבול אולי זה כבר לא מוערך, ולו בשל העובדה שהכל מובן מאליו ותמיד נמצא שם. ואולי נעדרת איזו כוונת לב מיוחדת של נתינה ספציפית.

מועט המחזיק את המרובה

אבל אחרי כל זה, מה עושים עם כל השוקולדים?

חוץ מלתרום ולחלק לכל מי שחשבת לנכון, יש משהו מופלא בעבודת השוקולד... שמפגיש בין סוף לאינסוף.

הנגיעה במתוק מענגת, לא רוצים להפסיקה, אז ממשיכים לעוד, ועוד.

הלימוד שממתין שם הוא היכולת לטעום טעימה קטנה ואותה להחזיק איתנו לאורך זמן. מעט המחזיק את המרובה. זה כמו לצאת לחופש קצר שנותן כוח לתקופה ארוכה אחר כך. או כמו חיבוק של אמא שנשאר עם הילד לאורך כל שעות הגן.

ללמוד למצות בתוך נקודה קטנה מרחב שלם. להתמלא מטעימה קטנה לאורך זמן. זו עבודה שלוקחת אותנו הרבה מעבר לחוש הטעם. היא מלמדת אותנו לא להיות נמנעות ולא להיות נסחפות, אלא לעמוד על מקומנו. זה בשוקולד, זה במערכות יחסים, ובעוד הקשרי חיים רבים.

 אז בהצלחה מתוקה לכולנו... :-)