שאלת השבוע

מה לעשות עם בן שלא הולך בתלם?

ללא קרע בנפשם

ד"ר יחיאל הררי

עצם ניסוח השאלה מסתיר גישה בעייתית. גישה המרמזת שמשהו לא בסדר עם הילד. הסכנה בגישה זו היא שהילד, צעיר או מבוגר, עלול להרגיש בכך והיא תגרום לו להתרחק עוד יותר.

ילד שעזב את חיי התורה והמצוות יכול להיות ילד שיש לו שאלות לא פתורות או שהוא חווה אי התאמה בין הערכים אליהם הוא נדרש לבין ההנהגה של ההורים או המחנכים. לכן בכל מקרה ביקורת בוודאי שלא תועיל, לא תענה לילד על שאלותיו ולא תפתור לו את התחבטויותיו הפנימיות.

"תפקידם הראשון של הורים" מדגיש הרבי מלובביץ', הוא להעמיד את ילדיהם "איתן בחיים ללא קרע בנפשם וללא מלחמות ותסביכים".

הדרך לכך עוברת בגילוי אהבה וקבלה ללא תנאי של הילד. אהבה שאינה מותנית בדבר צריכה להיות מורגשת על־ידו. הוא אינו צריך לחוש שהוא מאכזב את הוריו.

כלומר תהיה זו גישה מוטעית לחשוב שיש איזה מודל או דיוקן שהילדים חייבים לעמוד בו. נקודת מבט של הורים ומחנכים הרואים את המעלות, את הפוטנציאל השלם של הילדים ואת הצרכים שלהם תרומם את הילדים ותשפיע גם על תפיסתם את עצמם. היא תעזור להם לפתח את האמונה והמודעות לכך שבפנימיותם הם טובים ושלמים והם אף מסוגלים לגלות טוב ושלמות פנימית זאת בחיי היומיום.

בשל כך, רבי קלונימוס־קלמיש פונה, בחובת התלמידים, אל המחנכים, שלא יתפתו להאמין שיש בילדים, בפנימיותם, צדדים רעים, גם כשהם נתקלים בהם: "אין מדה וטבע רע בהחלט בילד ישראל, (כך) הורונו קדושי ישראל הבעל־שם־טוב ותלמידיו אחריו... רק שצריכים לדעת איך לשמש בהם לגדלם".

ניתן לומר כי ההרגשה של ילדים שרוצים בטובתם ללא שיקולים זרים וללא חשש מפני הסביבה או פגיעה בתדמית ההורים, ותחושתם שלא פוגעים בעצמאותם ומקבלים אותם ללא תנאים מוקדמים,ישפיעו לחיוב על מערכת היחסים היומיומית כולה. גישה זו תחזק את האמון בין ההורים לילדים וממילא דרך זו היא היחידה שתאפשר להורים למצוא חזרה נתיב אל לבם של הילדים. 

ספרו החדש של ד"ר יחיאל הררי: "אומנות ההגבהה – המדריך להורות על־פי חכמת היהדות" רואה אור בימים אלה.

 

מי צריך ללכת ובאיזה תלם?

הרב ארלה הראל

ראש ישיבת לב חדש, שילה

קטונתי, באמת קטונתי, מלהציע דרך להתמודדות עם חוויה כה קשה ומורכבת. אבל, כנטורופת, המגיע מעולמה של הרפואה ההוליסטית, אני חייב לומר שלדעתי הבעיה נמצאת כבר בצורת השאלה.

רפואה הוליסטית מנסה לחפש דרכים למנוע את הבעיות מראש, לא לטפל בהן כשהן כבר כאן. 'רפואה מונעת' קוראים לזה. והשאלה, כפי שנוסחה, מבטאת גורם מרכזי בבעיה. כשאנחנו מדברים על 'ילד שחרג מהתלם', אנחנו מחליטים מראש, שלנו יש דרך, והבנים שלנו צריכים ללכת בה. ואז הם מורדים, ומגיעים רחוק. אבל אם נבין שבאמת אף אחד לא נתן לנו את הסמכות לחנך את ילדינו ללכת בדיוק בדרכנו, כל התמונה תשתנה.

לעניות דעתי, צריך להתחיל לתקן מההתחלה – לחנך את ילדינו שאנחנו רק עבדים של בורא עולם, ושכל הדרכים השונות והמגוונות שהורונו רבותינו לאורך כל הדורות, כולן מגיעות אליו, ושאלו ואלו דברי אלוקים חיים. קדימה, ילדי הקט, אתה מוזמן לבחור לך את הדרך אשר תלך בה. כל עוד תהיה עובד ה' נאמן, אתה תהיה שלם עם עצמך. אתה ממש לא צריך להיכנס לתלם שלי או של אמא, וגם לא לתלם של הרב שלנו. אתה כאן כדי לברוא את הדרך שלך, ליצור דרך חדשה, דרך נפלאה. באת לעולם כדי לגלות אותה, ואנחנו נהיה הכי גאים בך אם תחפש אותה, וגם תתחדש בה, ותחדש את העולם איתך.

כאן טמון הכל – אם ניתן לילדינו את ההרגשה, באמת, מכל הלב, שאנחנו לא מתכנתים אותם לצעוד בדרך אותה אנחנו יצרנו, הם ילכו בדרך שלהם, דרך ה'.

זו כמובן לא תרופת פלא, אבל אין תרופת פלא. כל הדרכים יחד מובילות אותנו אל היעד. אנחנו צריכים לחנך את עצמנו מחדש, לתת ללבנו להוליך אותנו בדרך חדשה שלא הלך בה איש מעולם, ולהוליך את ילדינו גם כן בדרך כזאת.

וכמובן, אחרי ולפני הכל, הדבר הכי עמוק הוא פשוט להתפלל. לזעוק. אני חושב שאין דבר מעורר זעקה בלבו של יהודי יותר מאשר הכאב על הבנים שהתרחקו. בואו ניתן לכאב הזה להיכנס אלינו ולהוציא מאיתנו זעקה שאין כמוה. לבקש מאבא שבשמים שיזכה אותנו לגדל בנים ובני בנים, חכמים ונבונים, אוהבי שמו ויראיו, אנשי אמת זרע קודש, בה' דבקים ומאירים את העולם בתורה ובמעשים טובים ובכל מלאכת עבודתו יתברך!

דברי חופשי על הכל

אסתר פיקרסקי

מרצה לחסידות

בסוף שנות הארבעים, כשהרבי מלובביץ' הסתופף בחצר חותנו הריי"צ, ניגשו אליו בתלונה כמה מזקני החסידים על מנהגו שלא להבדיל בין הבאים לבית הכנסת ולקבל את כולם בסבר פנים יפות. הם טענו שעל־ידי הנהגה כזו הוא נותן 'הכשר' ולגיטימציה להתנהגות פסולה של אנשים שונים ומשונים שהגיעו, במקום להוכיח אותם ולעורר אותם להשתנות.

הרבי ענה להם שעליו להתייעץ על כך עם חמיו הריי"צ, והוא ענה לו במשל: הורים אוהבים את ילדם בעוצמה בלתי מוגבלת שאין לה אח ורע. וכשמתבשרים ההורים שבעז"ה יזכו לילד נוסף, חוששים הם היכן יימצא בלבם מקום לאהוב ילד נוסף? כמובן שכשנולד ילדם הבא מתבדים כל החששות, ועוצמת אהבתם לילד השני אינה נופלת מאהבתם לילד הראשון.

ומה קורה כשנולד ילד עם מום חלילה? במקרה כזה אהבתם של ההורים לילד גדולה שבעתיים והיא אהבה מסוג מיוחד.

כאשר יהודי מחסיר חלילה הנחת תפילין, יש לו מום רוחני ביד, וכשמחסיר עיטוף בציצית יש לו מום רוחני בגוף, וכן הלאה. האם אהבתנו ליהודי כזה פוחתת? אדרבה, אהבתנו אליו גוברת והיא אהבה מסוג מיוחד!

מה עוד לעשות עם הילד?

לדבר איתו ולהקשיב. על מה לדבר? על הכל. על הרגשותיו, על תכניותיו.

דברי על העתיד, תציירי את זה איתו. תקשיבי לדבריו, להבין איך הוא רואה את עתידו, את משפחתו, ואת הקשר ביניכם.

אחר כך ספרי לו על החששות והשאלות שלך. שאת חוששת שלא תוכלי לבוא אליהם לשבת, לאכול אצלם, ושזה יגרום לכם לריחוק.

שאלי אותו האם ימשיכו לבוא בחגים עם הילדים?

ספרי לו על השאלות שהיו לך בגילאי ההתבגרות.

יתכן שלא יהיה לו מענה לשאלות. בגלל שהוא צעיר הוא לא חשב עליהן או דחה אותן. לא נורא. אחרי שהקשבת לו הוא יקשיב לך. אל תצפי או תלחצי לקבל תשובות. המטרה פה היא לשתף אחד את השני.

תזדהי איתו בקושי להיות דתי ופתוח לעולם, ישראלי ויהודי, עם מסורת עתיקת יומין בעולם חדש, אינדיבידואליות בתוך מסגרת.

עוד שלושה דברים שעלייך לעשות, אבל לא עם בנך אלא עם עצמך.

1. להפסיק להאשים. לא את עצמך, לא את הסביבה ולא את בית הספר. שמרי את הכוח לדברים חיוביים.

2. עבדי את ה' בשמחה!! וכך תהיי דוגמה חיה לכולם.

3.התפללי לה'.

בהצלחה, ושהשם יברך אותך בכל טוב.

אין הבדל

חוה סנדרס

יועצת ומנחה בגישת שפר

הורים רבים פונים אלי בשאלה איך לנהוג עם נער שלא קם לתפילה בבוקר, לא שם ציצית, הכיפה מתכווצת... בקיצור, מראה סימני "התדרדרות רוחנית", כמו שקוראים לזה אנשי החינוך.

כאשר אני שואלת אותם מה לדעתם צריך לעשות, הם עונים בקול מהוסס "אנחנו לא כל כך יודעים. מצד אחד אנחנו חוששים לכעוס כי אז הוא עלול לשנוא את המצוות ולהתרחק יותר. מצד שני, אנחנו לא יכולים להרשות דבר כזה, זה נוגד את הדרך שלנו".

בואו נדמיין מצב אחר, למשל הבן שלכם לא מסדר את החדר. מה הייתם עושים אז?

כל הורה והדרך שלו. אחד היה מעניש, אחר היה מחליט שהוא יסדר במקומו כי הבלגן משגע אותו, וקיימות עוד המון אפשרויות תגובה - אך בכל מקרה ההורים לא היו חוששים ומתלבטים כל כך הרבה. הם אולי לא היו מצליחים לגרום לבנם לסדר את החדר, אבל לא היו מבטאים זאת כפחד או חשש מאיך יגיב.

יש בכל בית המון כללים, חוקים וערכים. לצערנו הילדים שלנו לא עומדים לעתים בחלק מהם, אנחנו אולי כועסים או מעירים אבל לא מפחדים. אולם כאשר מדובר בענייני אמונה ודת אנחנו פתאום מקבלים רגליים קרות. לא יודעים מה לעשות כי מה שמנהל אותנו זה הפחד! הפחד שהנער יזרוק הכל.

תפקידנו כהורים הוא להורות דרך. להנהיג, להוביל. דמיינו לעצמכם מורה דרך בטיול שמקרין פחד וחשש, איך הוא יכול להוביל כך את שיירת המטיילים? מי ירצה ללכת אחריו?

אם נבין שאין הבדל מבחינת הדרישה בין כלל בבית הקשור בסדר וניקיון לכלל הקשור בתורה ומצוות, ונהיה בטוחים בעמדתנו, לא נחשוש מתגובתו של הילד. יתכן שלא נוכל להכריח את הבן או לגרום לו לקום בזמן לתפילה, אבל אין זה אומר שאנחנו מקבלים או מסכימים להתנהגותו. נוכל להביע את עמדתנו בנושא וכך להורות לו את הדרך אליה אנו מחנכים. שדר של ביטחון בהובלה מזמין לבוא אחרינו.

מעבר לכך, יהיה נכון לבדוק מה הדינמיקה הספציפית שנוצרה בין אותו הבן או הבת להורים, ולראות כיצד ניתן לשפר אותה כך שנזכה לשיתוף פעולה ללא מאבקים מיותרים, דבר השונה מילד לילד.