שאלת השבוע

לפני רגע קיבלנו את התורה, איך נצליח לאחוז בה  מבלי להרפות?  

חריפות, חידוש וסערה

ד"ר אבי ויינרוט

 עורך דין

אתן תשובה של בן ישיבה. בגמרא (מנחות כט) מצינו: "בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקדוש ברוך הוא שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: רבונו של עולם, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות".

השאלה ברורה: אם יש מה להוסיף על התורה, מדוע לא נכללה תוספת זו מלכתחילה בתורה שבכתב? אבל התשובה נראית עלומה. וכי משום שרבי עקיבא עתיד לדרוש, אין התורה כולה ניתנת מראש למשה? אין זאת אלא שרבי עקיבא חידש לא רק את הדרשות עצמן, אלא גם שדרך קבלת התורה היא על ידי דרוש וחידוש.

משה כלל בתורה את התשתית לדרוש וחידוש אלה ולא פרשם, כדי להותירם לדורות הבאים, למען ימצא כל אחד "בקעה להתגדר בה" - וכך יקבל תורה. התורה שבעל פה אינה רק פירוש נכון לתורה שבכתב, אלא היא הדרך לקבלת תורה שבכתב. כך מתבארים דברי חז"ל (ירושלמי פאה יג, א) "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש - נאמר למשה מסיני". ממה נפשך: אם הדבר נאמר למשה, אין זה חידוש; ואם התלמיד הוא המחדש, הרי שהדבר לא נמסר למשה בסיני? ההסבר הוא, כי משה קיבל בסיני תורה, שהיא תשתית לדרוש וחידוש בכל דור ודור. הדרך להפנים תורה היא אפוא: לעמול, להעמיק, להבין היטב ולחדש.

ואכן, בני תורה כי ייפגשו אינם שואלים זה את זה "מה חדש" אלא "מה חידשת", כי "אין בית מדרש ללא חידוש" ובלי חידוש - אין בית מדרש. אדם חייב לחדש, לבחון דברים לעומקם עד לנקודה שבה יוכל להוסיף להם נופך ייחודי מעומקי הווייתו. זו הדרך לקבל תורה. זו הדרך לאהוב תורה, כי "רוצה אדם בקב שלו". ברגע שאדם מחדש הרי שהוא יכול לברך "ותן חלקנו בתורתך", שכן הוא מגלה את חלקו שלו בתורה. את מה ששייך לו אישית, אדם אוהב. וממה שאדם אוהב אין הוא נפרד. הדרך לאחוז בתורה ולקבלה עוברת אפוא בטעם בלימוד, בהעמקה ובחידוש.

שמא ישאל השואל: איך הופכים כל אילן לעץ פרי? התשובה מצויה בחוויית הלימוד של בן הישיבה. אין המדובר בלימוד עיוני גרידא - אלא ברוח סערה ובסוּפה של לימוד. הלומד בבית מדרש המושתת על סערה של תורה, נסחף בלהט. את כל נימי נפשו משתף הוא בחוויית הלימוד. אל עומק העיון ישאף להגיע ולהתייגע, ושם - בעומק זה - נמצא אצל כל אדם פרי משלו.

את הפסוק "הוא ינהגנו על מות" פירשו חז"ל כאילו הייתה כאן רק תיבה אחת: "עלמות" - מלשון נעורים וצעירות. עלמות היא הכושר להתרומם מעל הקרקע - ולסעור. הסערה הרוחנית היוקדת באדם - משמרת אפוא את ליחו כי לא ינוס והיא העושה פרי.

בלי דביקות 

יצחק קפלן

משליחי חב"ד באשדוד

ראיתי פעם משהו שאמר הרב עדין אבן־ישראל, שכשמפעל רוצה להגדיל את הייצור שלו בעשרה אחוזים, לא תוקעים בשופרות ולא נושאים ידיים לשמים, אלא משרטטים תכנית פעולה ברורה ועושים שינויים בשטח.

להחזיק בתורה זה לא עניין של דבקות, זה לא עניין של התרגשות ועצימת עיניים, זה עניין של תכנית. מה היעדים שלי? מה הולך להיות סדר היום שלי מעתה ואילך? אלה השאלות שאני צריך להשיב עליהן כדי שהרצון הטוב שלי לא יהיה פטפוט בעלמא.

המבחן של כל תכנית, במפעל או בחיינו הרוחניים, הוא הכלים שיש לנו כדי ליישם אותה. המפעל צריך לבדוק איך הוא רותם עבור הגדלת הייצור את האמצעים העומדים לרשותו – את העובדים, את המכשור, וכן הלאה; ואילו במקרה שלנו הכלים העומדים לרשותנו הם כוחות הנפש ובראשם כוח הרצון, שאותם נצטרך להפעיל כדי לעמוד ביעדים שהצבנו לעצמנו.

חז"ל אמרו שאדם צריך ללמוד במקום שלבו חפץ. כלומר, מלבד הרצון האמיתי והעמוק של הנפש האלוקית ללמוד תורה – רצון שקיים תמיד מתחת לפני השטח, אבל מתגלה במלואו רק ברגעי התעלות מיוחדים – אני צריך לדאוג, במלים פשוטות, שהיעד שקבעתי יהיה סביב משהו שמושך אותי, ושהלימוד יהיה מעניין. אם אני לומד עם חברותא על הבוקר, כדאי שזה יהיה מישהו שאני נהנה ללמוד איתו, שכשאזכר בו בבוקר זה יקפיץ אותי מהמיטה.

איך מסתדר העניין הזה של "במקום שלבו חפץ" עם החובה ללמוד תורה לשמה, חובה שהחסידות שמה עליה דגש מיוחד? מעבר לתשובה הפשוטה של "מתוך שלא לשמה בא לשמה" ראוי לעשות כאן הבחנה מהותית יותר: המוטיבציה העמוקה שעומדת בבסיס כל התכנית, הסיבה לעצם הבחירה שלי מלכתחילה לגשת ללימוד התורה, היא לא הרצון להיות חכם או ידען או אפילו "גדול בתורה", אלא הרצון לדבוק בה' ולהתחבר לדבר ה'. כך החסידות מחנכת. אלא שכדי להצליח בכך אנחנו נידרש להתמדה ועקביות ברגעים מרוממים יותר ופחות, בשעות קלות ובשעות קשות, ולכן צריך לדעת לרתום כאמור את חפץ־הלב ויחד עמו את כל כוחות הנפש, בדרך להגשמת היעד הגדול הזה.

 

הדביקות מעוררת

הרב מרדכי גרינברג

ראש ישיבת כרם ביבנה

 

נקודת המוצא היא שהתורה איננה חכמה גרידא, אלא התחברות לדבר ה'. על הפסוק "ישקני מנשיקות פיהו", דרשו חז"ל שזה כתינוק החוזר מבית הספר ומוצא את אביו אוכל פרוסת עוגה. ביקש ממנו חתיכה ואביו פרס לו מן העוגה. אמר התינוק: איני רוצה אלא ממה שבפיך. "ה' יתן חכמה, מפיו דעת ותבונה". פה אל פה. נשמתו של אדם נופחה מפיו של ריבונו של עולם – "ויפח באפיו נשמת חיים", ואם כן נשמתו של אדם ותורה, ממקור אחד חוצבו. כך כתב הב"ח )סימן מז( על

כוונת הלימוד "שנהיה עוסקים בתורה כדי שתתעצם נשמתנו בעצמות ורוחניות וקדושת מקור מוצא התורה... ואז המה מרכבה והיכל לשכינתו, שהייתה השכינה ממש בקרבם... ובזה יהיה קישור לפמליא של מעלה עם פמליא של מטה". ובספר התניא מופיע: "ואף שהתורה נתלבשה בדברים תחתונים גשמיים, הרי זה כמחבק את המלך דרך משל, שאין הפרש במעלת התקרבותו ודבקותו במלך, בין מחבקו כשהוא לבוש לבוש אחד ובין שהוא לבוש כמה לבושים, מאחר שגוף המלך בתוכם" )פרק ד(. השאלה היא איך מגיעים להכרה כזאת, הרי לימוד תורה רצוף בקשיים וכישלונות והלימוד דורש השקעה רבה וחזרות מייגעות. באיגרת שכתב הרב קוק זצ"ל למלמד תשב"ר, הוא לימד "שכל הצלחת התורה, למצוא סימן ברכה בלימודו, למיגמר ולמיסבר, ולבוא למדרגה הגונה וחשובה בכתרה של תורה, תלויה היא לפי מידת יראת השמיים ועומק קדושת האמונה הטהורה המושרשת בנפש". הוא טען שגם הכישרון יתפתח בהתאם, כי יראת שמיים תעורר רצון עז לתורה, והרצון יעורר את הכישרון השכלי, ואף יחזק את יכולת הזיכרון, החריפות והישרות. הנפש היא אורגנית, וכשאדם מעריך ומשתוקק לדבר מסוים, אזי כל כוחותיו מתגייסים.

 

 

שהיא לא תעזוב

הרב בועז צחור

ראש בית המדרש "ינון שמו" קרית ארבע

כאז כן היום, אצל כל אחד מאתנו מגיע חטא העגל אחרי מתן תורה. העמידה מול הנשגב מובילה אותנו לדיון פנימי האם אכן התורה והערך העצום שלה שייכים אלי? והדיון הזה יכול לגרום לרפיון. אם נהיה מודעים אליו ונבין שמקורו נובע דווקא משום הערך הגבוה של התורה – נישאר רעננים ולא נוותר על התורה גם הלאה. על כך אנו מתפללים יום יום "והערב נא", כי אנו זקוקים לסייעתא דשמיא שנרגיש את מתיקות התורה ועד כמה היא טובה לנו.

רבי נחמן מלמד אותנו שכאשר אדם טועם את טעם התורה, מיד, אפילו אם יהיה לו זמנים של קושי וחושך, הוא כבר לא יעזוב את התורה, התורה בעצמה תמשיך להאיר לו כל הזמן. אם כן - הדבר המרכזי שעלינו לעשות בשביל לאחוז בתורה תמיד הוא להעמיק בהבנת ערך התורה ומעלתה, ובזה לטעום את הטעם האמיתי שלה, כך שהיא לא תעזוב אותנו לעולם.

עלינו להמשיך את שבועות. אם נמשיך לשים לב, להתפלל, לעסוק בתורה ולטעום את טעמה הטוב, אם נמשיך את עבודת ההשתוקקות ותיקון המידות, נצליח בעזרת ה' לאחוז ולא להרפות.