סדרות / בונה תקשורת

למה לשמור שבת רק בשבת?

מהתגובות לטור הקודם הבנתי שזו כנראה באמת אחת הסוגיות הבוערות – החיים היהודיים בעידן המהפכה הטכנולוגית. רבים כתבו או אמרו לי שגם הם מרגישים שהאתגר של דורנו הוא חדש: שילוב מורכב בין חיצוניות לפנימיות, בין הפרעות וגירויים בלתי פוסקים לבין עמל ומסירות לתורה ולמצוות, בין ווטסאפ ופייסבוק לבין ניסיון להתרכז בתפילה או בברכת המזון. לכן לדעתי כל מי שקורא את המילים האלה הוא חלק מדור ייחודי ויוצא דופן. חד פעמי. דור של מעבר בין שני סוגי עולמות. דור שזכה לראות את העולם בתקופה מסוימת, ולראות אותו הופך לעולם אחר.

חז"ל כותבים שנוח הוא אחת הדמויות הבודדות שראו עולם בנוי, עולם חרב ועולם בנוי. כמוהו גם דניאל ואיוב. תחשבו רגע על נוח: הוא חי בעולם שלפני המבול, אבל אחריו, בעולם החדש שהחל לקום, הוא ובני משפחתו היו היחידים שידעו לספר בגוף ראשון על העולם הקודם. עבור כל שאר האנושות, זו הייתה רק היסטוריה. נוח היה היחיד עם הפרספקטיבה המיוחדת הזו, של מי שראה את העולם הישן, את החורבן, וגם את העולם החדש.

הרב יהודה עמיטל, ראש ישיבת הר עציון, קרא לחוברת שכתב על התמודדותו עם השואה: "עולם בנוי וחרב ובנוי". הוא נטל את הדימוי הזה של חז"ל, וסיפר בחוברת: "זקני טרם הלבין, וראיתי במשך חיי כדברי חז"ל עולם בנוי, עולם חרב ועולם בנוי". הרב עמיטל – וכמוהו כל ניצולי השואה שבחרו בחיים ודבקו בעשייה – גם הם קבוצת אוכלוסייה מיוחדת מאוד. הם היחידים שחוו את העולם היהודי המפואר שהתקיים לפני השואה, וגם חוו על בשרם את אימת החורבן וההרג, ובנוסף – חוו גם את ימי התקומה והבנייה והאמונה. כך שגם להם יש פרספקטיבה היסטורית אחרת והסתכלות מפוכחת יותר. לא סתם, בכל פעם שישראלים רוצים לרדת מהארץ בגלל מחירי המילקי, ובכל פעם שנרעשים אצלנו מעוד "סערה" חולפת, אני נזכרת בסבתי ניצולת השואה. מי שעברה את ברגן בלזן – לא סגרה את הבאסטה ולא כיבתה את האור בנתב"ג בגלל כל חבר כנסת שאמר איזו שטות, או סרטון בוטה שרץ בווטסאפ. היא לא הכריזה כל כך מהר על ייאוש.

אז למה גם אנחנו חיים בדור חד פעמי שכזה? מה לנו ולהגדרות הגדולות וההיסטוריות האלה, מהמבול ועד השואה? ובכן, הנה רק שני זיכרונות פרטיים שלי מהעולם הישן. אני בת שלושים וארבע, כך שלא מדובר על פרה־היסטוריה. גדלתי בהרצליה בשנות השמונים. אני זוכרת את אבא שלי יוצא מדי בוקר לעבודתו כאיש מחשבים. זה היה רגע מאוד ברור, שחצץ בין הבית לבין המשרד: הוא לקח תיק, נכנס לרכב, ויצא לעבודה. אם רצינו לדבר אתו צלצלנו למזכירה והיא העבירה לו את השיחה כשהתפנה. היה 'קיר ברזל' בין שני התחומים, וכשהוא חזר הביתה – ידענו שעכשיו הוא בבית. רק בבית. פעם בכמה שבועות הייתה לו שיחת טלפון חשובה לחו"ל, שם, כך הסבירו לי, השעות הן אחרות. הוא דיבר באנגלית, מהסלון, כשאני ואחי שומרים על שקט, כי אבא עושה עכשיו, באופן יוצא דופן, דברים שקשורים לעבודה שלו למרות שהוא בבית.

איפה הגבול הזה היום? מתי אני באמת בבית, ומתי באמת בעבודה, והאם רוב הזמן כולנו לא נמצאים בשניהם ביחד? (גילוי נאות: שורות אלה נכתבות כשהילדים בחדר הסמוך, והם כבר קראו לי שלוש פעמים במהלך הכתיבה). זו לא רק הכניסה של העבודה אל דל"ת האמות הפרטיות, כי המנגנון עובד גם הפוך. גם כשאנחנו בחוץ, אנחנו מעודכנים און־ליין על ידי הילדים, הגננת, הבייביסיטר וכן הלאה.

והנה זיכרון שני: כשאימא שלי הייתה יוצאת לקניות וחברה שלה חיפשה אותה, ניגשתי לערימת הפתקים שהונחה ליד הטלפון הנייח במטבח, ורשמתי עבורה הודעה. כשהיא חזרה עם המצרכים, היא שאלה 'מישהו חיפש אותי?', ואז החזירה טלפונים. היום, אם אותה חברה לא תמצא אותה תוך שלושים שניות, היא תדאג. אם תעבור חצי שעה – היא כבר תשקול לפנות למשטרה... מרווח אי הזמינות הסביר הוא של כמה שניות בלבד. רק תירוצים בנוסח "הייתי במעלית" או "הייתי בחניון" מתקבלים. אחרת – חייבים להיות מחוברים.

מי שנולד היום, כבר לא יזכור מציאות כזו. אלה יהיו זיכרונות מעולם ישן, עולם שחרב.

מה עושים מול האתגר הזה? התחלתי לחפש תשובות של אנשים גדולים, ומצאתי התייחסות מעניינת של רבי נחמן מברסלב. כולנו יודעים שהשבת היא יום המנוחה האולטימטיבי מכל הטירוף הזה, אבל למה שישה ימים בשבוע אנחנו רצים באותו מרוץ כמו כולם? למה רק בשבת אנחנו שונים?

לפני כמאתיים שנה כתב רבי נחמן על סוג של הפרעת קשב וריכוז, על הקושי להתמקד במשימה אחת: "המחשבות כרוכים ונסבכים (מסתבכים) זה בזה מאוד, ועל ידי זה הולכים מרעיון לרעיון וממחשבה למחשבה... והעצה הכללית לזה הוא שפתאום יעמוד האדם וינוח וישבות במחשבתו. וזה בחינת שבת, שבתוך כל הטרדות והבלבולים והרעיונים הרבים והמחשבות – יבטל את עצמו לגמרי וינוח וישבות, בבחינת שבת".

כלומר, הרבה לפני ההתראות וה"פושים" והחפירות בקבוצות, רבי נחמן מתאר אדם שמוצף במחשבות ורעיונות קטועים ומבולבלים. הוא מספר על הקושי שלנו לשבת בשקט ולחשוב מחשבה רציפה ואמיתית, משלנו, שמובילה לעוד מחשבה אמיתית משלנו.

הפתרון הוא כמובן יממה שבה מנטרלים את כל הסחות הדעת האלה, אבל רבי נחמן לא מסתפק רק בשבת פעם בשבוע, וכותב גם על יצירת איים של שבת בשיא ימות החול. הוא קורא לאדם להתאמץ ולמצוא זמנים של שקט גם בששת ימי הפעילות והעבודה: "צריך האדם לזכור תמיד להמשיך על עצמו קדושת שבת גם בימי החול, היינו שבתוך כל הבלבולים יעמוד וינוח בבחינת שבת, ועל ידי זה ינצל מכל המחשבות הרעות".

נדמה לי שהיום רק יחידי סגולה יוצאים להתבודדות, התבוננות, מחשבה, עיון ותפילה שקטה. אולי זה צריך להפוך לסטנדרט. ליצור מציאות שבה זה לגיטימי לא להיות זמין תמיד. שבה אפשר להשאיר את הסלולרי בבית או ברכב לקצת זמן באמצע היום. לא להיבהל אם לא רואים מיד שני סימני 'וי' כחולים. לנסות להאריך את פרק הזמן שבו אפשר להסתדר בלי להציץ בסלולרי. כי בעצם, רבי נחמן שואל אותנו: למה לא כל יום, קצת, שבת?