ניחוח של פעם

למה לפח??

"כשהייתי בפעם הראשונה אצל הרבי ב'יחידות', הסכמתי בליבי שלא לרצות בשום דבר גשמי מעודן"

פירוש חי

בסיפור שברשימה דלקמן אנו מוצאים פירוש חי למה שאדמו"ר הזקן אומר שעבודה היא מלשון "עורות עבודים", בהתכוונו בכך שכשם שעל ידי יגיעה מסודרת מסוימת ניתן לעבד את עור הבהמה הקשה ולהפכו לקלף דק לבן ועדין, כך ניתן להפוך על ידי יגיעה מאיש פשוט לחלוטין לבעל חוש בעבודת ה'.

יהודי של "בדיעבד"

כדי להרגיש – אומר אבי [הרבי הרש"ב] – ריח רע גשמי, לא צריכים להיות בעל כישרון ולא בעל חוש, אדם פשוט לגמרי גם כן מרגיש בריח רע. מה שאני אומר "גשמי" אין כוונתי גשמי ממש כמו ריח רע של כלי מלוכלך או של מעי לא מנוקה, ריח רע כזה הוא חומרי שגם בעלי חיים, להבדיל, מרגישים בו. מה שאני אומר ריח רע גשמי הריני מתכוון שזה מריח קלות ביראת שמים: מבליעים מילים בתפילה, מחפשים ומוצאים היתרים והכשרים, בעולם הלמדני זה נקרא "יהודי של בדיעבד", ובעולם החסידי זה נקרא "יהודי קל".

ה"בדיעבד" תופס מקום גדול בעולם הלמדני, ומקיף כמעט את כל סדר החיים של האדם, "ציצית בדיעבד", "תפילין בדיעבד", "תפילה בדיעבד". וכאשר ה"בדיעבד" נמצא ליד חברו האהוב "הפסד מרובה", הרי כבר טוב לגמרי, אך ביני לביני עושה ה"בדיעבד" את היהודי של בדיעבד, לקל שבקלים.

את היהודי של בדיעבד ניתן להריח בקלות, וריח זה הוא ריח גשמי, שגם אדם פשוט ביותר חש ומרגיש בו. אך כדי להרגיש בריח רוחני צריכים להיות בר דעת ובעל חוש הריח. ואת בעל חוש הריח המרגיש בריח רע רוחני יוצרת רק תורת ועבודת החסידות. "עובד" חסידי מרגיש ריח רע רוחני, שאחרים, גם לומדים גדולים בנגלה ומשכילים גדולים בחסידות, לא זו בלבד שאין הם מרגישים בריח הרע הרוחני, אלא הם מקבלים את הריח הרע הרוחני לדבר טוב.

ריאה מטוגנת לאכילה

באחת ההתוועדויות החסידיות הגדולות, בימי נשיאותו הראשונים של רבנו הזקן – כאשר היו עדיין ארזי הלבנון, זקני החסידים שזכו עוד להיות אצל הבעל שם טוב, חסידים שהיו שנים רבות אצל המגיד ממזריטש, בעלי הכישרונות האמיתיים מתלמידיו הראשונים של הרבי שהיו אבירי החכמה ואדירי הידיעה – הביא החסיד ר' נתן השוחט ריאה מטוגנת לאכילה.

בהתוועדות זו היה גם החסיד ר' שמואל מונקעס. בין גדולי הלומדים בנגלה והמשכילים החסידיים היה נחשב ר' שמואל מונקעס ל"שובב חסידי". לא שמעוהו אף פעם מדבר בלימוד לא בנגלה ולא בחסידות, תפלה ארוכה חב"דית לא ראו אצלו, אלא תמיד היה שמח ושובב. בכל התוועדות חסידית היה הוא השמש, להביא משקה ולחלק את קינוח הסעודה.

לתת משהו מהקערה – זאת לא

כשהביאו את הריאה המטוגנת מר' נתן השוחט, מסרו את הקערה לר' שמואל מונקעס לחלק לנוכחים. הוא היה מרוצה מאוד, רקד הרבה, עשה קונצים רבים עם הקערה, וככל שביקשוהו לחלק את הריאה המטוגנת, הרי הוא רוקד וקופץ, אך לתת משהו מהקערה – זאת לא.

עברו מספר שעות והאברכים החליטו לקחת בכוח הזרוע. כשר' שמואל ראה שהאברכים רוצים לקחת את הקערה בכוח הזרוע, קפץ ממקומו וזרק את הקערה ומה שהיה בתוכה אל תוך המים המלוכלכים ויצא בריקוד קוזאקי שמח.

כולם נרעשו מדבר זה. לעבור על "בל תשחית" ועל ביזוי אוכלין בצורה כזו לא יכלו לעבור בקלות כל כך, והחליטו לקיים בו "פסק".

בשמעו על ה"פסק", קפץ ר' שמואל במהירות על השולחן והיה מוכן לקבל את פסק הדין, וחבורת האברכים נתנה לו ביד רחבה. כשסיימו האברכים לקיים בו את פסק הדין, ירד מהשולחן בקור רוח והלך לחפש תחליף לריאה המטוגנת. היה כבר מאוחר, אחרי חצות הלילה, ובכל זאת מצא את אחד מתושבי ליאזנא וקיבל אצלו קערה גדולה של כרוב כבוש, שב לבית המדרש בריקוד של שמחה והעמיד את קערת הכרוב על השולחן.

הריאה טריפה

חבורת האברכים שרצו לטעום מהריאה המטוגנת הסתכלה על ר' שמואל מונקעס בעין לא טובה, ובתוך כך התפרץ הקצב בצעקה וזעקה גדולה: יהודים אל תאכלו את הריאה, הריאה טריפה. כולם נדהמו מצעקתו של הקצב.

טעות מרה קרתה. הקצב היה בכפר, ואשתו נתנה לאשת השוחט ריאה טריפה במקום הכשרה. כשהקצב חזר מהכפר נודע לו שמביתו של ר' נתן השוחט קנו אצלו ריאה. וכשנודעה לו הטעות המרה רץ מהר לביתו של ר' נתן השוחט, שם נודע לו שאת הריאה לקחו לבית המדרש של הרבי.

בוודאי יש כאן איזה דבר איסור

כשזקני החסידים שמעו זאת, קראו לר' שמואל מונקעס ושאלוהו: מה לך ולמופתים ורוח הקודש? בראש ובראשונה גזרו שצריכים לקיים בו "פסק", ורגע כמימרא, ר' שמואל מונקעס שוכב כבר שוב על השולחן, אך כעת עומדים מסביבו לא האברכים כי אם זקני החסידים. זקני החסידים הורו לו לרדת מהשולחן ולספר באיזה אופן ידע שהריאה היתה טריפה.

אני – אומר ר' שמואל מונקעס – לא ידעתי משום דבר. כשהייתי בפעם הראשונה אצל הרבי ב"יחידות" הסכמתי בלבי שלא לרצות בשום דבר גשמי מעודן. כשהביאו את הריאה רציתי מאוד לאכול ממנה, ובראותי שגם הקהל משתוקק לכך – החלטתי שבוודאי יש כאן איזה דבר איסור, כי דבר היתר אין לו כוח מושך כזה, כפי שהרבי אומר "ורב תבואות בכח שור" - כוח המושך של הנפש הבהמית גדול וחזק מכוח המושך של הנפש האלקית שהיא בחינת "אדם", ולכן זרקתי את הריאה למים המלוכלכים.

(ספר השיחות - בלשון הקודש - ה'תש"ג ע' קעז־ח)