סדרות / הגיון ליבי

לייצר געגוע ולתת לו להתפרץ

מסופר שלחסיד רבי אייזיק מהומיל, הייתה קבוצת תלמידים בני עלייה, אברכים עובדי ה' מופלגים, והוא רצה לדעת מה דרגתם בעבודת התפילה אך הם מעולם לא הסכימו לדבר על עצמם. פעם אחת נתן ר' אייזיק לאחד האברכים לשתות יי"ש, וכשהאברך היה בגילופין שאלו מה מצבו בעבודת התפילה. גם אז סירב האברך לענות, אך לבסוף אמר "ביום שבו לא מתחדש אצלי בתפילה שום דבר בהשוואה ליום האתמול, אני חש כי טוב מותי מחיי"! ור' אייזיק אמר: "זה בדיוק מה שרציתי לדעת".

להרחיב אופקים

התפילה היא המקום לחוויות רוחניות. עת הדודים של החיבור לה' היא אישית ואינטימית, ולא רק שכל אחד חווה אותה בצורה שונה, אלא שכל יום הוא עולם בפני עצמו. אף אחד לא יכול לשחזר מצב רגשי או לצפות אותו. "וכשאתה מתפלל אל תעשה תפילתך קבע" (אבות ב, יג), הלב של אתמול איננו הלב של היום, והחוויות של היום לא יכולות להיות החוויות של מחר. ובכל זאת, כדאי לעיתים לשמוע על חוויות של אחרים, גם של אלו שאין לנו סיכוי להגיע לדרגתם, בשביל לכוון את החוויות שלנו לעלות רמה.

אצל החסידים יש עסק רב בתיאור חוויות התפילה של חסידים בעלי צורה ויש בהן מיקוד יותר מבסיפורי תפילה של האדמו"רים. כי לתפילת האדמו"ר מי ידמה ומי ישווה, אבל חסידים עובדי ה' הם דוגמה וסמל שכל אחד יוכל להתקרב לדרגתם ולשאוף אליהם.

כלות הנפש והחייאת הגוף

כך, לדוגמה, מתאר הרבי יוסף יצחק מליובאוויטש (אגרות קודש הריי"ץ חלק ג עמ' קפט ואילך) את תפילתו המופלאה של ר' מרדכי, אחד מתלמידי הבעל שם טוב שהיה גאון עצום בנגלה ובנסתר, אך רק לאחר התקרבותו לבעל שם טוב למד כיצד להתפלל והשקיע בתפילה מדי יום כשש שעות:

"כשר' מרדכי מתפלל - כל כולו שקוע בתיבות התפילה. אינו רואה ואינו שומע את הנעשה סביבו. הוא נוהג להתפלל תפילה חרישית ללא הרמת קול, אך לעיתים אומר פסוקים וקטעי תפילה בקול רם, בניגון ובשמחה.   

"למסתכל מן הצד על תפילתו של ר' מרדכי, תנועותיו והניגון המלווה אותו, נדמה הוא כאחד שנפשו כלתה לדבר תענוג, גופו נראה כמתמוגג מהתרגשות, ומרגישים במאבק המר המתחולל בו, רצוא ושוב, מצד אחד כלות הנפש ומאידך החייאת הגוף. רואים רגעים של כליון בהם הפנים לבנות כסיד, העיניים שקועות ללא תנועת חיים וכל הגוף כאילו מתפורר, וכעבור רגע תנועה הפכית, תנועה המביעה חיות, הפנים הלבנות נטולות החיים מקבלות צבע, העיניים מתאדמות, עונג שפוך עליהן וכל הגוף חי, מתנועע, אך לאט ובנחת, בהתאם לכללי הניגון.

כל יהודי יכול

"ידועה תורת הבעל שם טוב על הפסוק שנאמר בנח 'בוא אל התיבה', שכשנשמה יורדת למטה והאדם עסוק בצרכי החיים ומבול דאגות הפרנסה הסובבות אותו מאיים להטביע אותו, העצה לכך היא 'בוא אל התיבה' – להידבק במילות התפילה שהוא מתפלל והתורה שהוא לומד. הדביקות באותיות תגן ש'אתה ובניך ואשתך ונשי בניך' תוושעו מהקדוש ברוך הוא בכל צרכיכם.

"דביקות, אומר הבעל שם טוב, היא המפתח לפתיחת כל המנעולים, ודבר זה – להידבק באותיות התורה והתפילה, הוא בידו של כל אדם. כל יהודי, אף הפשוט ביותר, יכול להגיע לדביקות הגבוהה ביותר, בכך שווים היהודי והיהודייה הפשוטים ביותר לתלמידי החכמים הגדולים ביותר.

געגועים פנימיים

"בתפילתו של ר' מרדכי רואים את ה'בוא אל התיבה'. הוא נתון כולו, ראשו וליבו באותיות התפילה. כל פסוק וכל פסקה הם אצלו נתח חיים. לכל תיבה היוצאת מפיו מלווה נגינה חרישית של כלות הנפש. אין זה ניגון שמחה, כי אם ניגון של געגועים פנימיים. נוסף על כך שר' מרדכי הוא למדן גדול היודע את כל דרשות חז"ל על הפסוקים הנאמרים בתפילה, הרי שכל מילה מכל פסוק מאירה בפני עצמה באור יקרות. ונוסף על כך שר' מרדכי הוא מקובל גדול ויודע מקומו של כל פסוק בעולמות העליונים ובספירות העליונות – רואים בר' מרדכי כליון הנפש, קולו מלא תחנונים וגעגועים ושובה את הלב".