סדרות / פנימיות בפרשה

לא לשכוח! טבעת, כוס ו... אקדח

ואז, ברגע השיא, אחרי הכנות של ארבעים ותשעה ימים; אחרי שלושת ימי ההגבלה; אחרי היזככות והיטהרות ממושכת, כשאנחנו מלאי כיסופים ותשוקה להתגלות ה' במתן תורה - אז הוא כופה עלינו הר כגיגית ומאיים. מה???!!! איזה חתן שולף אקדח ומצמיד אותו לרקתה של כלתו הנרגשת?

זה נשמע כל כך הזוי. אפילו הפירוש הרווח בחסידות שהכפייה היא כפייה של אהבה, היינו תחת "הר" של אהבה וכמעט נפחנו את נשמתנו מרוב תשוקה; ומכאן "מודעא רבה לאורייתא" כי לא הייתה לנו ברירה מרוב אהבה אלא לקבל את התורה - אפילו הפירוש המתוק הזה לא יכול להרגיע את זעקת הפשט התמוה כל כך.

הפשט הוא שה' כפה אותנו. איזה מסר חינוכי יש בכך לנו ולבנינו עד עולם? יסוד גדול בעבודת ה' הוא שנבחר בדברים מרצוננו החופשי, ואיך ברגע האמת משנה ה' את כללי המשחק?

ובכלל, מה עוזרת הכפייה - הברקים יכבו, הרעמים ישתתקו וכשוך סערת הר סיני נתנהג ביום יום כפי בחירתנו לטוב או למוטב ח"ו, מה ייוותר אז מהאיום הגדול?

ימים אפורים יגיעו

מסבירה החסידות: הכפייה היא הענקת כוחות מיוחדים לנשמתנו, שהקישור שלה לתורה יהיה עצם מעצמותה ובשר מבשרה; גם כשתשקע אש האהבה והחשק ייעלם, יהיו לנו כוחות לכפות את עצמנו. כך נצליח לצלוח זמנים אפורים ותקופות חשוכות. ברגעי השיא ה' מזכיר לנו שיש לנו גם יצר הרע ושאנחנו לא תמיד מתלהבים מהדברים הנכונים... אבל את האהבה הזאת אי אפשר יהיה להפסיק!

הכפייה היא מתנת האהבה העמוקה ביותר. ובעצם, זה מה שקורה בכל חופה. החתן והכלה מחריגים את הקשר שלהם מגבולות האהבה נטו ומקבעים אותו במסגרת החוק, הם מחפשים כפייה, משהו שגדול מהם, דבר שיהפוך את סיפור האהבה שלהם לקבוע ויציב.

אבל עדיין נשמע שזה סיפור של בדיעבד אחד גדול. אם החשק שלנו ילך לאיבוד אנחנו מקבלים כוח לכפייה עצמית... מאוד לא חגיגי.

סולם לכלה

וכאן באה ההפתעה: הכפייה יוצרת את הקשר העמוק ביותר בין יהודי לה'! בחיבור הטבעי של "בנים אתם לה' אלוקיכם" אין את העומק המופלא של קבלת עול מלכות שמים כעבד פשוט. הקדוש ברוך הוא רוצה אותנו גם כעבדים כי בעבדות הזו יש דבר עמוק מאוד מאוד. בעבדות הזו אנחנו תופסים את ה' ממש.

עד כמה שנרגיש אותו, כמה שנבין וכמה שנרצה - תמיד נותיר את עצמנו במרכז, כשהנפש שלנו היא המבינה והיא המרגישה, היא הרוצה והיא המתחברת. והרי "לית מחשבה תפיסא בך" (אין מחשבה שמסוגלת לתפוס בך)! רק כשאדם מבטל את עצמו וכופה את עצמו אז הוא עבד של האדון ובטל אליו ונהיה חלק ממנו. "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם".

הכפייה היא מתנה גדולה שמוודאת שאת התורה נקבל לא רק במגבלות ההשגה וההסכמה האנושיות. הכפייה מוודאת שנקבל את התורה לא "בגובה שלנו" אלא "בגובה שלו".

בשעת ההוד של מתן תורה, כשכל עם ישראל עומד בתשוקה אין סופית לאבא ה' יתברך, אז מתגלה ה' בנוראותו, בקולות וברקים וקבלת התורה היא "באימה וביראה, ברתת ובזיע"! וכפה עליהם הר כגיגית.

שנזכה כולנו לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות! ובכפייה.