סדרות / יוצאים לדרך - מחשבות לקראת זוגיות

לאהוב את עצמי

"רננה, למה לא ענית לי כל היום?" שואל אותי רועי בטלפון בקול מבואס.

"אני... אני מצטערת רועי. היה לי יום עמוס ולא הספקתי" אני מגמגמת. הייתי צריכה קצת לבד. אבל את זה אני לא מסוגלת להגיד לו.

"אפילו לא הספקת להחזיר הודעה?... טוב עזבי, לא נורא. קורה. היית חסרה לי פשוט. כבר התרגלתי לשיחות שלנו". הוא אומר בקול הנעים שלו.

צביטה בלב. שוב הוא עושה לי את זה. מה יהיה אלוקים?? אני שואלת את עצמי. אני כבר חודשיים וחצי כמו נדנדה, עולה ויורדת, יורדת ועולה. רגע אחד מרגישה בעננים. מרגישה אהובה, רצויה, משמעותית. ורגע אחד מרגישה חנוקה. קול מבפנים מדגדג לי שמשהו כאן לא בסדר.

"רועי, אני חושבת שאנחנו צריכים לדבר" אני אוזרת אומץ. "פנים אל פנים".

"מה קרה רננה? הכל בסדר?"

"כן הכל בסדר רועי. אני צריכה לדבר אתך על משהו".

"אני בא אלייך היום בערב. ניפגש" הוא אומר ומנתק.

שיהיה. יש לי כמה דברים להכין למחר, אבל זה יוכל להידחות.

עברו רק שעתיים עד שהוא הגיע. אבל זה הרגיש כמו שנתיים. כאבה לי הבטן בטירוף. המוח שלי קדח – מה אני אומרת לו??

באיזשהו שלב רונית הגיעה לדירה. "הכל טוב?" היא שאלה אותי כשראתה אותי יושבת מכווצת על הספה בסלון, בוהה באוויר במקום במחשב שהיה לי על הברכיים.

"כן בטח" אני משקרת. "סתם אין לי כוח לעשות את המטלות האלה. התואר הזה לא נגמר".

"את מספרת לי" היא אומרת בהבנה, וממשיכה לחדר שלה. היא יוצאת עם מישהו כבר שלושה חודשים. נראה שטוב להם. היא בטח הולכת להתארגן לפגישה.

מצחיק כמה הרבה אנחנו יודעות אחת על השנייה, וכמה מעט אנחנו מגלות באמת מה קורה לנו בפנים.

הטלפון מצייץ. "אני למטה" כתוב על המסך.

אני פותחת את הדלת ורואה אותו יושב על הספסל ממול. הפנים המוכרות כבר כל כך מיישרות אלי מבט, ועיניים פוגשות עיניים. כמה עברתי עם העיניים האלה שלו, הגדולות. אני יודעת שאני קשורה אליו. ואין לי מושג איך אני הולכת להגיד את מה שתכננתי. כבר מתחילה להתחרט.

"רננה, מה נשמע" הוא שואל אותי בקול הזה, שעושה לי בפנים כואב.

"בוא ניסע לאנשהו" אני מציעה.

הוא זורם אתי ואנחנו מחליטים לנסוע לים. כל הדרך אנחנו מדברים כרגיל, צוחקים, מחליפים חוויות מהיום.

הים בלילה עושה אווירה מיוחדת. יש בו משהו מאיים, באינסוף הזה שנהיה שחור, ברעש של הגלים, באורות הרחוקים. אנחנו מתיישבים על החול, ונהיה שקט.

אני יודעת שעכשיו התור שלי.

"רועי. אתה יודע שאני מעריכה אותך מאוד נכון? את העומק שלך, והרגישות. את הכנות והאמת הפנימית".

הוא ממשיך לשתוק. מנסה להבין לאן אני חותרת.

"אבל... אני מרגישה שמשהו לא נכון לי. אני מרגישה שאני צריכה הפסקה". אני מצליחה להגיד בלחש.

"הפסקה? מה הכוונה הפסקה?" הקול שלו כואב. באתי לו בהפתעה.

"אני מתכוונת שניפרד כרגע. אבל שיכול להיות שעוד כמה זמן, אם במקרה שנינו עדיין נהיה פנויים, אז אולי... אני לא רוצה שתחכה לי. תמשיך הלאה". אמרתי לו.

תכננתי להיפרד ממנו לגמרי. לא יודעת מאיפה יצאה לי ההפסקה הזאת. עוד לא מסוגלת להפוך את זה למוחלט. ממשיכה לרקוד עם הספק.

בעצמי לא מבינה לגמרי עד הסוף.

בימים שאחרי זה, כמו שחששתי, היה קשה.

האצבעות שלי ליטפו את המסך כל הזמן, מתלבטות אם להתקשר. לא הפסקתי לחשוב עליו. עלינו.

המחשבות שיגעו אותי. הרגשתי שאני צריכה עזרה. מישהי שתכוון אותי, תעזור לי להבין את עצמי.

ולמרות שבחיים לא עשיתי את זה, החלטתי להתקשר למספר שחברה שלי נתנה לי כבר מזמן. מאמנת רגשית. קיוויתי שתוכל לעזור לי. אמאל'ה.

 

תה או קפה? היא שאלה בפנים מאירות.

התיישבנו שתינו על כוס תה חם, והתחלנו לדבר. סיפרתי לה קצת על עצמי. ואז סיפרתי לה על הקשר שהיה לי עם רועי. סיפרתי לה על הביטחון המדהים שהקשר הזה נתן לי, ביטחון שלא היה לי מעולם. אבל גם סיפרתי לה על ההתלבטות הקשה. על התחושה התמידית שמשהו לא בסדר.

היא הקשיבה לי בסבלנות עד שסיימתי. השתררה דממה לכמה דקות, ואז היא שאלה:

"תוכלי להסביר לי קצת יותר, למה קשה לך להיפרד ממנו? למה אין לך ביטחון שזה הצעד הנכון?"

חשבתי קצת, ואז עניתי לה: "כי הקשר הזה נתן לי משהו שאף קשר אחר לא נתן לי. הוא נתן לי ביטחון. הרגשתי שרועי מעריך אותי. ואפילו אוהב אותי. הרגשתי בנוח לידו, הרגשתי שיש לי מרחב לטעות ולהיות מי שאני ועדיין הוא יהיה שם".

"אז תוכלי להסביר לי שוב קצת יותר למה את נפרדת ממנו?" היא שאלה.

"כי... זה היה לי עמוס מדי, הקשר הזה. הרגשתי שאני צריכה לאהוב אותו כמו שהוא אוהב אותי. ולא הרגשתי מה שהוא הרגיש".

"וזהו?" היא ביררה בעדינות.

התשובה התבהרה לי פתאום. ידעתי שזה לא זהו.

"הוא לא מי שחלמתי להתחתן אתו" אמרתי לה.

"העומק שלו גורם לו להיות מורכב קצת, אפילו אולי מסובך מדי לטעמי. חלמתי על מישהו שיהיה גבר, שיהיה יציב. שיהיה הסלע האיתן שיכול לשאת גם את הסערות שלי. ותאמיני לי שיש לי הרבה… כבד לי לשאת את ההתלבטויות שלו, את הייסורים הפנימיים שלו". הופתעתי מהתשובה של עצמי. אבל ידעתי שהיא נכונה.

"אז בעצם" היא אמרה בכובד ראש "את מציגה פה תמונה מאוד מורכבת".

"מצד אחד" היא המשיכה "את מרגישה שהוא לא חזק מספיק בשבילך. את מרגישה שיש בו משהו שהפך להיות תלוי בך, ושאת לא מסוגלת לשאת גם את ההתמודדויות שלו וגם את שלך. חלמת על מישהו שיהיה גבר, יציב, כמו סלע איתן בשבילך".

"מצד שני, הוא נותן לך אהבה, חום, ביטחון. הוא נותן לך מרחב להיות מי שאת בלי לפחד לטעות. הוא מכיל ומקבל אותך. את מרגישה את לידו. ואולי… הוא גם מרפא משהו בתוכך?" היא שאלה.

"מה זה המשהו הזה בתוכי?" שאלתי.

"תגידי את" היא ביקשה.

חשבתי לרגע, והתשובה התבהרה לי פתאום.

"הוא מרפא את הצורך שלי באהבה. בקבלה. הוא גורם לי להרגיש שווה ובעלת ערך בלי תנאי, בלי שאני צריכה להיות משהו מיוחד בשבילו" שוב הפתעתי את עצמי.

"נו אז תגידי לי מה עושים, איך מכריעים? איזה קול אמיתי יותר?" שאלתי אותה.

"אני אגיד לך בכנות מה אני חושבת" היא אמרה. "אני חושבת שאין פה נכון או לא נכון, אמיתי יותר או פחות. אני חושבת שבשני הקולות יש אמת". היא אמרה והמשיכה -

"אז איך תדעי מה אמיתי? אני חושבת, שאסור לך להתחתן מהמקום הצמא והזקוק. אסור לך להתחתן בגלל הפחד שלוחש לך שאולי לעולם לא תמצאי משהו אחר.

זה לא אומר שלא תתחתני עם רועי בסוף. יכול להיות שהוא כן האיש שמתאים לך. אבל את חייבת למצוא בתוכך מרפא כלשהו לקולות שמחלישים אותך מבפנים. את צריכה להתחתן ממקום שאת קודם כל אוהבת, מקבלת ומעריכה את עצמך. אוהבת את עצמך בלי תנאי, בלי שמישהו מבחוץ יאשר שאת אכן שווה. רק כך תוכלי לבחון את הדברים בצורה אמיתית וכנה, ולהחליט האם רועי מתאים לך או לא..