מדורים / עכשיו תורנו

כשהלבבות פתוחים באמת

המעבר של ירין פלצ'ר (34) מהישראליות הקיבוצניקית אליה נולד אל חיי התורה והמצוות בהם בחר, היה טבעי ועל־טבעי כאחד: "מצד אחד זה היה טבעי כי חינכו אותנו לישרות ולמידות טובות, וכשאתה לומד תורה ופוגש את עולמם של חכמים, אתה לא יכול להישאר אדיש", הוא אומר, "אבל זה גם היה 'לא-טבעי' משום שהתפיסה הישראלית גורסת שכל ההצלחה של מדינת ישראל היא בזכות הנטישה של התורה, שהצטיירה לדור המייסדים כעולם של חולשה וטפילות".

השינוי האמיתי התחולל אצל פלצ'ר בעת המפגש הראשוני שלו עם פלוגת בני הישיבות עליהם פיקד במסלול ההכשרה בגבעתי. "היה בהם משהו שלא ידעתי להסביר. מצד אחד הם היו מחוברים לגמרי להוויה הצבאית, נתנו עבודה ושיתפו פעולה, אבל זה לא לווה בגסות רוח ובשפה רחובית. הם הצליחו לשמור על איזון שבין אגרסיביות הנדרשת מחיילים לצד עדינות, מה שמשך את ליבי". לימים פלצ'ר ילמד על דוד המלך שנקרא "עדינו העצני" ויבין שיש ללוחמים האלה 'אבא'...

"נקלעתי למבוכה. החינוך שממנו אני בא מחייב כנות וישרות. אני מרגיש מחוייב לברר לעומק את מה שאני רואה, להבין מה מניע את החבר'ה האלה, אבל בתוך ליבי מקנן חשש ממה שאראה; מהמחיר שאדרש לשלם אם אגלה שדרכם נכונה ושלי שגויה".

מה הוא מוכר להם

אחת לכמה זמן היה מגיע לפלוגה ראש ישיבת ההסדר בה למדו חייליו. הם היו מתכנסים בבית הכנסת או באוהל גדול ומקשיבים לדברי תורה וחיזוק מפי הרב. "זה היה נראה לי קסום ומוזר. למה חבר'ה מבוגרים זקוקים ל'חיזוק'? אבל לא יכולתי שלא לראות את ההערצה שהיתה להם לאיש עם הזקן המלבין, ואמרתי לעצמי 'וואלה, בוא נזרום. נשמע מה הוא מוכר להם'".

הרב שקלט את המבט של פלצ'ר ביקש לכבד אותו והזמינו לשבת לצידו. כשהוא אוחז בידו הוא נושא את דבריו בשקט ובביטחון, ולאט לאט פלצ'ר מרגיש איך ליבו הולך ומתרכך ומילותיו של הרב הולכות ומוצאות להן שביל אל ליבו. "זו היתה הפעם הראשונה שהקשבתי לרב. בלי לשפוט מראש ובלי מחסומים. זה היה עבורי אירוע מרגש מאוד".

ראש הישיבה קלט את המפקד הצעיר ושוחח אתו לאחר מכן באריכות. הוא מזמין אותו אליו לישיבה ולסעודה על שולחנו הפרטי. "השיחה היתה פשוטה מאוד. איש מבוגר שמתעניין בך באמת. מקשיב עם הלב. ואני, שמוקף באנשים ציניים ובסדר יום מטורף, שמח לספר ולשתף. אמרתי לעצמי – זה בן אדם שהייתי רוצה אותו בחיים שלי".

ראיתי בני אדם

"שבת אחת זה הסתדר. הגעתי אל הרב הביתה ביום שישי. היה שם מין מחול כזה שהיו בו לחץ של טרום שבת, יחד עם חיוך ואור בעיניים. ראיתי מולי קודם כל בני אדם. הרגשתי איך המחסומים הפנימיים הולכים ומתמוססים. לא הרגשתי צורך להיות מישהו אחר ו'לשחק' תפקיד שיתאים למשפחה. פשוט קיבלו אותי כמו שאני וזה היה נהדר".

לימים הוא ימצא את דרכו לבית 'ראש יהודי' בתל אביב. "חיפשתי מקום שימשיך את הטעם המיוחד הזה. את החיבור העמוק שבין אהבת הארץ ומדינת ישראל, הישראליות כפי שהכרתי בקיבוץ שלי, אבל שעל גביה תתנוסס קומה גדולה של תוכן קדוש ומחיה". הדרך לתשובה שלמה היתה קצרה מתמיד.

לדעתך יש סיכוי לחבר את ה'ישראלים' ליהדותם?

"בוודאי! זו לא שאלה בכלל. בכולם מפעמת סגולת ישראל. אתה מדבר על אנשים שבכיס החולצה שלהם מונח צו גיוס עד גיל ארבעים וחמש, שאומר במילים פשוטות שבשעת פקודה הם נכונים למסור את חייהם למען עם ישראל! אני רואה בהם אנשים בעלי מדרגה גבוהה שלא זכו עדיין לפגוש את התורה באופן נכון".

אז איך יוצרים מפגש כזה שיהיה 'נכון'?

"אני חושב שהלב מדבר. כאשר הלב מתוקן וכשבאים מתוך הערכה והרגשת קרבה, ממילא העולמות נפגשים ומתחילה ההשפעה. החברים שלי חסרים מאוד את הקומה הרוחנית. את החיבור לקדושה שבתורה. אבל הם אינם ריקניים ואי אפשר להתייחס אליהם כמו אל ילדים קטנים וחסרי דעת. האחריות של כל מי שזכה להיות שייך לתורה היא לזכור את זה ולחיות בתודעה שזו השליחות של הדור הזה".

לקראת יום הזיכרון הוא מקפיד לשוב ולהשתתף בטקסי הזיכרון שבקיבוצו. מראהו השונה כיום, כמי שחובש כיפה גדולה וציציותיו מתבדרות ברוח, כבר אינו נושא לשיחה. כשהלבבות פתוחים באמת, דבר לא יכול לחצוץ ביניהם.