שאלת השבוע

כמה משפטים של זהב על שקלים של כסף

ר' יאיר ויינשטוק

"רבי אשר מפי תלמידיו"

בירושלים חי הצדיק הירושלמי ר' אשר פריינד (המכונה רֶבּ אוּשֶר), שהקים בשנות השישים ארגון צדקה גדול בשם "יד עזרה". הארגון סייע לנזקקים בהיקף עצום. תלמידיו לקחו חלק בגיוס הכספים, ואחד מהם סיפר כך:

כיתתי את רגליי עבור איסוף כספים לפעולות החסד של יד עזרה. בתחילה הלכתי ל'דגי רקק', אך עם הזמן למדתי איפה גרים העשירים הגדולים, וביקשתי מהם להשתתף בפעילות. פעם אחת הצלחתי במיוחד. עשיר גדול אחד מסר לי סכום שעלה על כל חלומותיי הוורודים ביותר.

חזרתי לירושלים בתחושת שיכרות, והנחתי בחיוך זחוח את הסכום על השולחן של ר' אושר, מרוצה מאוד מעצמי.

ר' אושר אמר, "אני רוצה לספר לך סיפור קטן. אתה יודע, אני מטפל בכל מיני אנשים שצריכים ישועה, אחד מהם הוא יוסל'ה. יוסל'ה הוא בחור אומלל עם דימוי עצמי נמוך ורגשי נחיתות איומים. רציתי לרומם את רוחו והתחלתי לשלוח אותו בכל יום שישי לחלק סכומי כסף למשפחות עניות על־פי כתובות שהעברתי לו. יוסל'ה ממש נעשה אדם חדש, האור זרח בעיניו. הוא עושה משהו בחיים! מדי שבוע נתתי לו סכומים קטנים כדי לבדוק שהוא לא גונב ולא מאבד את הכסף. לאט לאט הסכומים הלכו וגדלו, וגם תחושת החשיבות של יוסל'ה. 'אתה יודע שהיום חילקתי 300 שקל לצדקה?!', אמר לי יום אחד, נפוח מגאווה. לאחר שבוע נתתי לו 500 שקל, וגם אז הוא חזר מסוחרר. בשבוע שלאחר מכן הוא כבר חילק 1000 שקל לצדקה, וחזר אלי כולו שואג: 'מי ידמה לי ומי ישווה לי?! חילקתי היום אלף שקל!'".

ר' אשר סיים כאן את הסיפור והשתתק.

צחקתי. מי האידיוט הזה שמשתחצן עם הכסף שאתה מסרת לו? הרי הוא בסך הכל גזבר, צינור להעברת הכסף. מה הוא מתגאה כאילו חילק את הכסף שלו?

ואז המשיך ר' אשר: "אתה יודע מי זה יוסל'ה? אני. אתה. כל אחד בעצם. הקדוש־ברוך־הוא נותן לנו את הכסף שלו, כמו שאומר הפסוק: לי הכסף ולי הזהב נאום ה'. אנחנו זוכים מדי פעם לתת משהו לצדקה, ואז מתגאים ובאים אל אלוקים נפוחים מגאווה, ואומרים לו: ראית? אלף שקל נתתי... טיפשים שכמותנו, וכי הכסף שלנו? והרי אין לנו כלום משלנו, אנחנו בסך הכל נותנים את מה שהוא מסר בידינו..."

הרב יצחק נרי'ה

ראש ישיבת "תורה בציון" ויו"ר קרן "אחד לאחד"

למצוות צדקה שני פנים, שלכאורה סותרים זה את זה: מצד אחד, יש מצווה לתת מינימום של שלישית השקל בשנה, וזה מחייב כל אדם, אפילו עני. מצד שני, כאשר יש עניים, וזו המציאות היום, צריכים לתת לא מעשר מהנכסים אלא חומש - עשרים אחוז. החובה לתת מחצית השקל בכל שנה, עליה נקרא בשבת זו, איננה קשורה לצדקה לעניים אלא לעבודת המקדש והקרבנות.

הייחודיות במצוות הצדקה מאופיינת בכך שבאמצעותה אדם יכול להשפיע על גורלו של מישהו אחר. היא כל כך עמוקה, שאיננו מבינים באמת איזו מתנה נתן לנו הקדוש ברוך הוא. כסף, מסביר בעל התניא, הוא מלשון כיסופים. בתוך ממונו של אדם נמצאים לא רק הכיסופים שלו, אלא – תמצית נשמתו וחייו. שהרי כדי להרוויח את כספו, אדם רץ ומתרוצץ, לא נח לרגע, לפעמים חוצה יבשות וימים, הכל כדי להרוויח כמה פרוטות. וכשהוא נותן פרוטות אלה לצדקה, הוא אינו נותן משהו חיצוני לו אלא דבר שבו מושקעים כל חייו! אין לנו עוד מצוות רבות בהן האדם נותן את כולו לאחר. לא בכדי נקרא הכסף בתורה בלשון "דמים". כשאנו נותנים צדקה, אנו נותנים חיים, "כי הדם הוא הנפש".

ביטוי נפלא לאחדות ולאחריות ההדדית נמצא במחצית השקל – כל יהודי הוא רק חצי, הוא זקוק ליהודי אחר שישלים את החצי השני, ולכן הוא מסייע לנו "לכפר על נפשותיכם". אבל כשאנו במצב בו יש הרבה עניים, לא מספיק לצאת ידי חובה במינימום. כידוע, היו מחלוקות רבות בין החסידים למתנגדים, אבל בעניין זה של הצורך לתת 20 אחוז (!) כאשר קיימים עניים - אין מחלוקת. כך פסקו הגר"א, והרב בעל התניא, וכך הכריע למעשה ה"חפץ חיים". חוסן של חברה נעוץ בדאגה ובאחריות של החזקים לחלשים.

בעולם הזה אנו נוהגים למדוד אנשים לפי כמות הכסף שיש להם בבנק, בעיתונים הכלכליים יכתבו על פלוני כמה הוא "שווה". אך המדידה האמיתית היא לפי כמה האדם נותן ומשפיע לאחרים. כשמבינים וחיים לעומק את מעלת הצדקה, מבינים גם מדוע היו חכמינו צריכים להגבילה ולצוות אותנו: "המבזבז - אל יבזבז יותר מחומש!".

ומפני מה לא מברכים לפני מתן צדקה "אשר קידשנו במצוותיו ... על מצוות צדקה?". מסביר ר' ישראל מסלנט: בא יהודי, מבקש צדקה, ואתה נותן לו רק כי זו מצווה? וכי אינך חש את כאבו, אינך ער למצוקתו, ואילולי מצוות ה' לא היית נותן לו? אטימות כזו תגרום פחיתות במצווה. כי צדקה צריך לתת כמה שאפשר – ומתוך אהבה.