מדורים / מה אהבתי, פרשת השבוע...

כי תשא - קרבת אלוקים

ככל שאני מוסיף ולומד תורה, כך אני מודע יותר למסתורין העצום של פרק ל"ג בספר שמות. פרק זה מוצב באמצע סיפור חטא העגל, בין פרק ל"ב המתאר את החטא ואת תוצאותיו, לבין פרק ל"ד שבו מתגלה ה' למשה ואומר לו את שלוש־עשרה מידותיו, נותן לו את הלוחות השנִיִים ומחדש את הברית. סבורני שבחידה זו טמונה מסגרתה המעצבת של הרוחניות היהודית כולה.

פרק ל"ג מבלבל מכמה בחינות. ראשית, לא ברור במה הוא עוסק. בפרק הקודם משה התפלל פעמיים לה' שימחל לעם. בפרק ל"ד הוא מתפלל שוב למחילה. מה אם כן הוא מנסה להשיג בפרק ל"ג?

משה מבקש "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ" ו"הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ". לכאורה, אלו הן בקשות להבנה או לחוויה מיסטית, לא בקשות מחילה. זהו רגע של משבר לאומי. הקדוש ברוך הוא זועם. העדה כולה אחוזת בהלה. האם זה הזמן ההולם לבקש בו סמינר תיאולוגי פרטי?

הוסיפו למסתורין הזה את העגל עצמו. האם הוא היה אליל, או לא? האם חיפשו תחליף למשה או לאלוקים? מסביב לכל זה נמצאת התעלומה הגדולה בדבר סדר המאורעות בכל מחציתו השנייה של ספר שמות. האם הציווי על המשכן בא לפני חטא העגל או אחריו? מהי הזיקה בין המשכן והעגל?

בלב המסתורין של פרקנו נמצא פרט מוזר ומטריד, המובא בפסוקים ז–יא. שם מסופר לנו שמשה לקח את אוהלו ונטה אותו מִחוּץ לַמַּחֲנֶה. עזיבת המחנה בשעה קשה זו ודאי הנמיכה עוד את רוח העם. בעת מצוקה לאומית, מנהיג צריך להיות קרוב אצל עמו, לא להיבדל ממנו.

יש דרכים רבות לפענח את הפרק החידתי הזה. אציג את זו הנראית לי הפשוטה והמשכנעת מכולן. משה התפלל כאן את תפילתו הנועזת ביותר. כה נועזת, שהתורה אינה מציגה אותה באופן ישיר וגלוי. עלינו לשחזר אותה מתוך החריגויות והרמזים הטמונים בכתוב.

מן הפרק הקודם השתמע שהעם נאחז חרדה בגלל היעדרו של משה, מנהיגו. היעדרו של משה, או ריחוקו, גרמו לחטא. משה הבין את הרמז, ירד מההר, העניש את האשמים והתפלל לה' שיסלח לעם. משהחזיר את הסדר על כנו, משה מתחיל לנקוט גישה חדשה. כשהוא מוציא את אוהלו מהמחנה, הוא בעצם אומר לה': הדבר שהעם צריך איננו קִרבָתי שלי. אני רק אדם. היום אני כאן, מחר כבר לא. ואילו אתה נצחי. אתה הא־ל שלהם. הם צריכים את קִרבתך.

משה כאילו אמר – "עד עכשיו, הם חוו אותך ככוח עצום ונורא, המנחית מכה אחר מכה על המצרים, קורע את הים והופך את סדרי הטבע. בהר סיני, עצם מִשְמַע קולךָ הבהיל אותם עד שביקשו להפסיק לשומעו. העם צריך עכשיו לא לחוות את גדולת האלוקים אלא את קרבתו.

לא אני צריך לשכון בקרב העם, אומר משה לה', אלא אתה. ולכן הוא מוציא את אוהלו מִקֶרב המחנה. לכן הוא גם מבקש לדעת את דרכי ה' ולראות את כבודו. הוא רוצה לדעת – האם יכול אלוקים להתקרב למקום שיש בו אנשים? האם יכול הטרנסצנדנטי להיעשות אימננטי? 

תשובתו של הקדוש ברוך הוא לכך מובְנֵית מאוד. תחילה אמר למשה: לא תוכל להבין את דרכיי. "וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם". בצדק האלוקי יש יסוד המוכרח להישאר תמיד טמיר, מעבר להשגה האנושית. האדם יכול לכל היתר לראות "אֶת אֲחֹרָי", את גבי כביכול. גם כשה' מתערב בהיסטוריה, אנו יכולים להבחין בכך רק בדיעבד, במבט לאחור.

ובכל זאת, אפשר לראות את "כבוד" ה'. בשלב זה איננו יודעים בדיוק מהו אותו "כבוד ה'" שנגלה בנקרת הצור, אך אנו עתידים לגלות זאת ממש בסוף ספר שמות. כשהמשכן מוכן אומר הכתוב כך: "וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד, כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן, וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן".

עכשיו נוכל להבין את הדרמה השלמה שתחילתה בעשיית עגל הזהב. משה הפציר בקדוש ברוך הוא להתקרב אל העם, כדי שיוכלו לפגוש אותו לא רק ברגעים חד־פעמיים שהוא מחולל בהם נסים, אלא דרך קבע, כשִגרַת יומיום; ולא רק ככוח המאיים למחות את כל אשר בדרכו, אלא גם כשכינה מורגשת בלב המחנה. משום כך ציווה ה' על משה להורות לעם לבנות את המשכן. לכך התכוון באמרו "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". המשכן כולו הוא תשובתו של ה' לחטא העגל, והיענות לבקשת משה שיתקרב אל העם.

זהו הנס המתמשך של הרוחניות היהודית. עד הולֶדת היהדות, איש לא תיאר את אלוקים בצורה כה מופשטת ומעוררת־יראה: אלוקים רחוק מן הכוכב הרחוק ביותר, ונצחי יותר מהזמן עצמו. ויחד עם זה, שום דת גם לא ראתה את אלוקים כקרוב כל כך. נביאי המקרא מתווכחים עם אלוקים. משוררי תהלים מדברים אליו באינטימיות ממש. בתלמוד הוא מקשיב לשקלא ולטריא של החכמים ומקבל את פסיקותיהם גם כשהן מנוגדות לבת קול משמיים. הנביאים דימו את זיקתו של הקדוש ברוך הוא לישראל לזו שבין הורה לילד, ולזו שבין בעל ורעיה. בשיר השירים היא דומה להיקסמות הדדית של צמד אוהבים. ספר הזוהר נוקט לשון נועזת של תשוקה.

בין השורות של שמות ל"ג מגלה הקורא הקשוּב את סימניה של אחת התכונות הייחודיות והפרדוקסליות ביותר של הרוחניות היהודית. היהודים הם העם היחיד הרואה עצמו בן משפחתו הקרוב ("בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל"). שום דת אחרת לא ראתה את אלוקים כנשגב כל כך, אך שום דת אחרת גם לא הרגישה בהיותו כה קרוב. זה מה שמשה ביקש, והשיג, בפרק הזה, בשיחתו הנועזת ביותר עם אלוקים.