יש אבנים עם לב-רגעים מרטיטים בכותל המערבי

צילמתי אותו במילים

הרב יוסי שריד

תמונה ראשונה          

השנה, ביום ל"ג בעומר, כובדתי לספר את שערותיו של ניני החמוד איתן־חנניה, במלאת לו שלוש שנים. את חצר קברו של שמעון הצדיק בירושלים, בחרו הוריו של הילד החמוד, כמקום טקס ה"חלאקה" המסורתי. ריגש אותי במיוחד הכיבוד שקיבלתי, שכן ביום זה לפני שבעים וחמש שנים ערכו לי הוריי במקום הזה, ביום ל"ג בעומר, את ה"חלאקה" שלי. את ילדותי הירושלמית הנפלאה אני זוכר מגיל זה.

תמונה שניה          

מאז היותי כבן שלוש שנים, לקחני אבי מורי ע"ה לתפילות השבת בכותל. תפילת שחרית התפללנו ליד הכותל ולקריאת התורה עלינו לבית כנסת ב'בתי מחסה' שבעיר העתיקה. השלטונות האנגלים אסרו להביא לרחבת הכותל ספרי תורה וריהוט כלשהו, מלבד מספר ספסלים לזקנים ולזקנות. בבית הכנסת שבבתי מחסה הייתי יושב על החלון הרחב ומשקיף על עיר דוד. משפחתי אוהבת לשמוע ממני את סיפוריי מהימים ההם.

תמונה שלישית                  

במלחמת ששת הימים, כתושב כפר מיימון שבנגב, גויסתי לחטיבה המרחבית של עוטף עזה. את בשורת שחרור ירושלים העתיקה ואת הקולות שעלו מרחבת הכותל קיבלנו לפנות ערב. מיד עם קבלת הבשורה כולם לבשו בגדי חג ורצו לבית הכנסת. תפילת אותו מעמד לא תשכח, לי זכורה תפילה זו כתפילת קבלת פני משיח.

באסרו־חג של שבועות נסעתי עם תלמידי הישיבה שבכפר מיימון לירושלים השלמה. הסברתי לתלמידים שכשנתקרב לכותל ונראה את מקום המקדש נתחייב לקרוע את בגדינו, ושיתלבשו בהתאם. מעמד הקריעה היה מרגש וקשה לתיאור... בכי של שמחה, ממש כמו שכתוב "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה" .

תמונה רביעית         

אחותי וגיסי, רות וברוך גרוס ובנם שי בן השש, היו בין חטופי המטוס לאנטבה. בכל הימים שהם היו בשבי, הייתה רחבת הכותל מלאה מתפללים מכל חלקי העם והבכיות עלו לשמיים, עד אותה שעת לילה מאוחרת של מוצאי שבת, בה קיבלנו הודעה טלפונית על שחרור החטופים. לא האמנו, הרדיו לא אמר דבר כי המטוסים היו בדרך הביתה והם עברו בקרבת מדינות עוינות.

כעבור שעתיים שמע העולם את הבשורה הגדולה ואנחנו יצאנו לכותל בעוד לילה, להודות ולהלל על הנס הגדול. בדרך ראינו רבים שהעירו זה את זה להודיע על הנס, אנשים הרימו ראשם לשמיים ונשאו כפיים אל על כאילו ראו את קריעת ים סוף, את הלא ייאמן.

לו יכולנו לשאול את הכותל, היה הוא מספר לנו את שראו עיניו באותו בוקר גדול ונשגב בתולדותינו. יהי רצון שבשנת היובל הזאת נשוב לאחוזתנו ונראה בבניין שלם ובשמחת ירושלים.

 

רציתי אחרת

הרב יוסף מנדלביץ'

 

המטוס הביא אותי ישר מהכלא הסובייטי שביליתי בו כמעט אחת עשרה שנה בעקבות המאבק למען העלייה. בכבש המטוס חיכו לי כתבים. לשאלה "איך אתה רואה את מדינת ישראל", עניתי: "ממלכת כוהנים וגוי קדוש". הם קיפלו את המיקרופונים והסתלקו מיד, כנראה שלא ציפו לכזאת תשובה מ'חוטף מטוסים' שכמוני. אכן כך ראיתי את ארץ ישראל בעיני רוחי ב'גולג'.

לשדה התעופה באו אלפים. אחרי שלוש ראיונות עיתונאיים בעברית, אידיש ואנגלית עליתי על הג'יפ ונסעתי לירושלים.

לא כך חלמתי על בואי ארצה. חשבתי שאבוא חרש. איש לא יקבל אותי. אפסע בגבעות ובעיירות, ואעלה ברגליי מלוד לירושלים. אשב לי תחת העץ ואלטף פרח - חזרתי אלייך ארצי. ואז אגיע לכותל שלמרגלות ההר, ואספר מלבי ללב כל העם על דרכי.

לא, לא נתנו לי ליהנות ממפגש אינטימי עם ארצי.

לצערי גם פה היו המונים. רצו לשאת אותי בידיים. סירבתי. בידיים? מצוות עלייה ברגל.

פלאשים של מצלמות. המולה. עמדתי על יד הכותל. נתנו לי סידור. הייתי עייף. סחוט. לא היה לי כוח לכלום. חייל שחזר ממשימה קשה. עשיתי כאילו אני מתפלל. לא היה לי כוח להרגיש ולהתרגש.

ירד גשם. טוב שירד. אלה היו הדמעות שלי. דמעות של חייל שעשה את המשימה וחזר בחיים.

הרב יוסף מנדלביץ' נולד בלטביה אחרי מלחמת העולם השנייה. היה ממקימי התנועה היהודית במחתרת בברית המועצות בשנות השישים, וערך את ביטאונה המחתרתי. נעצר ב-1970 עם קבוצת חברים בשדה התעופה בעת ניסיון בריחה מברית המועצות באמצעות חטיפת מטוס ונידון למאסר עולם. בתוך מחנה הכפייה נידון לשלוש שנות כלא בתנאים מחמירים בגלל שמירת המצוות.

לאחר אחת עשרה שנה שוחרר וגורש לישראל. הוא למד בישיבת מרכז הרב ומשמש כר"מ לגמרא במכון מאיר.

 

יהודי של נעילה

עמישר סגל מספר על אביו, הרב משה צבי סגל זצ"ל

אבי מורי, הרב משה צבי סגל (בן דודו של הרב משה צבי נריה), עלה לארץ בגיל עשרים והשתתף במאבקים הרבים שקדמו להקמת המדינה כחבר בהגנה, באצ"ל ובעוד ארגונים. הוא למד בישיבת חב"ד עוד לפני שעלה לארץ, ובירושלים למד בישיבת מרכז הרב. אחת מפעולותיו שזכתה לפרסום הרב, אירעה ביום הכיפורים של שנת תרצ"א, וכך תיאר זאת אבי:

בתקופה שלפני קום המדינה גזרה ממשלת בריטניה גזרות שנועדו להשפיל את כבוד היהודים במקום הקדוש, ואלה היו אחדות מגזרותיה: אסור ליהודים להתפלל בקול רם ליד הכותל, כדי לא להרגיז את הערבים, ואסור לקרוא בתורה בציבור ולתקוע בשופר בראש השנה. לתקיעת שופר הלכו היהודים לאחד מבתי־הכנסת שבעיר וחזרו אל הכותל להמשך התפילה. המושלים הבריטיים העמידו ליד הכותל שוטרים, שהשגיחו על היהודים לבל יפרו את החוקים הללו. אפילו שרפרף אסרו השוטרים להכניס לסמטה הצרה.

ביום הכיפורים של שנת תרצ"א, אחרי תפילת שחרית בישיבת 'עץ חיים', הלכתי להתפלל מוסף, מנחה ונעילה בכותל המערבי של הר הבית.

בהפסקה בין תפילת מוסף למנחה ראיתי קבוצות מתפללים מתגודדות ומתלחשות: מה יהיה על התקיעה? מספר השוטרים הבריטיים הוא כמעט כמספר המתפללים היהודים, והם שומרים שמירה מעולה לבל נתקע.

הקשבתי בדאגה והרהרתי בלבי: האם נוותר על התקיעה, המבטאת את הכרזת מלכות ה' של "שמע ישראל" ו"ה' הוא האלוקים"? האם אפשר לוותר על התקיעה, המסמלת את גאולת ישראל?!

לפני תפילת נעילה ניגשתי אל הרב יצחק אורנשטיין, רב הכותל, ואמרתי לו: "תן לי בטובך שופר".

"למה לך שופר?" 

"אני אתקע!" 

"אינך רואה את השמירה כאן?"

"אף על פי כן אני אתקע".

הרב רמז לי במבט אל עמוד התפילה. בוודאי השופר שם, חשבתי, ו"די לחכימא ברמיזא". ניגשתי לעמוד, נשענתי עליו. השעה הייתה קרובה למועד התקיעה.

פתחתי המגירה והוצאתי ממנה שופר. החלקתיו לתוך חולצתי. עכשיו מה יהיה אם יגלוני ויתפסוני לפני שאספיק לתקוע בו? פניתי לאחד המתפללים שהיה עטוף בטליתו, ואמרתי לו: "הרשה לי בבקשה להתעטף בטליתך".

ברצון הסיר היהודי את טליתו והתעטפתי בה. אם מסביב יש שלטון זר ואין אנו בני חורין לעבוד את אלוקינו, הרי מתחת לטלית הזאת אני ברשותי ובה אני בן־חורין לעשות כלבבי. כאן שליט רק אבינו שבשמים ואני אעשה רצונו.

בפסוקי הסיום של תפילת היום הקדוש: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד!" הוצאתי השופר מחיקי ותקעתי "תקיעה גדולה". ידיים רבות תפסו בי ומולי עמד המפקד הבריטי שציווה לאסרני.

נלקחתי ל'קישלה' שבעיר העתיקה, והופקד עלי שוטר ערבי.

ישבתי שעות ארוכות, אוכל ומשקה לא באו אל פי. בחצות הלילה קיבל השוטר הערבי פקודה לשחררני. הוא עזבני ללא אומר ודברים, ואני שמתי פעמי החוצה.

כשיצאתי מה'קישלה' פגשתי בחורים מישיבת 'מרכז הרב'. שאלתי אותם: "מה מעשיכם כאן בחצות הלילה?". הם סיפרו, שמיד אחרי התקיעה מיהרו בחורי ישיבת מרכז הרב אל הרב הראשי לארץ־ישראל, הראי"ה זצ"ל, וסיפרו לו כל שאירע. הרב היה מאושר לשמוע כי הייתה תקיעת שופר ליד הכותל ואמר: "יבורך הבחור הלז". כשסיפרו לו שנעצרתי, נעצב ולא החל בסעודה עד שהתקשר אל המזכיר של ממשלת פלשתינה־ארץ ישראל ודרש את שחרורי המידי. מפני כבודו של הרב הראשי, ניתנה ההוראה לשחרורי.

הרגשתי שקומץ המתפללים כאן מייצג את עם ישראל, ושאם העם לא יתקע בשופר, ייכנע בכך לזרים המפריעים לעבודת ה' ליד הכותל המערבי ביום הקדוש הזה.

לא לשווא התאמצו הבריטים למנוע אותנו מן התקיעה הזאת. בזכרם את תקיעת השופר של יהושע בן נון, זו שהפילה את חומות יריחו וחששו שתקיעה זאת תפיל את חומת שלטונם בארץ־ישראל.

התקיעה הזאת הייתה מאותות המרי, המרד והמלחמה, עד שזכינו לשחרור ארץ־ישראל מהכובש האנגלי, בתקומת מדינת ישראל.

הדברים מופיעים בספר 'דור ודור' שהוצאתי לאחרונה מחדש, ואוסיף עליהם שתי עובדות מדהימות:

בשנת תשכ"ח תכנן אבי לנסוע לימי תשרי אל הרבי מלובביץ', וכך כתב לו: אל כ"ק אדמו"ר שליט"א, זה כמה נכספתי לבקר אצל כ"ק אדמו"ר שליט"א, להאזין לדברי כ"ק בזמני ששון ומועדי קודש ואם אזכה - גם לשמוע דעת כ"ק בכמה בעיות העומדות על הפרק.

...מאחר שהזמן להכנות לנסיעה מצומצם אני שולח מכתב זה בדואר מהיר ומתחיל בהכנות, ומקווה להסכמת כ"ק ולברכתו.

משה צבי הלוי סגל

במקביל למשלוח המכתב הוא טיפל בסידור הדרכון והזמנת טיסה. כאשר הכל היה מוכן לנסיעה, הוא קיבל בהפתעה את תשובת הרבי: ...ופשוט הוא [אלא שלתמהוני הגדול כנראה קא־סלקא־דעתך שלו אינו כן - ולכן כותבני זה בפירוש] - בודאי לא יוותר על מנהגו הטוב וזכותו הכי גדול - תקיעת שופר במוצאי יום הכיפורים על יד כותל המערבי, ואשרי חלקו שזכה לכך.

מן התשובה הוא הבין כי מקומו בירושלים, בלי לצאת מארץ ישראל.

בחודשים האחרונים של שנת תשמ"ה, זכיתי לסעוד את אבי ולהיות במחיצתו בבית החולים שערי צדק.

בהגיע ראש השנה של שנת תשמ"ו אמרתי לו שאני מתכונן להיות איתו ולידו ביום הכיפורים, ואז שאלני אבי מה יהיה עם המניין שהייתי מארגן ליד שער המוגרבים מדי שנה, עם נאמני הר הבית. לקראת תפילות מנחה ונעילה הייתי מביא שולחן וספר תורה מהכותל, ושימשתי כבעל תפילה וקריאה בתורה ואבא היה תוקע בסיום תפילת נעילה.

הבנתי את רצונו העז שהמניין לא יתבטל, ולכן שכרתי אח שיהיה איתו ביום הכיפורים.

במוצאי יום כיפור, לאחר שהחזרתי את ספר התורה לכותל, עליתי לביתו ברובע היהודי בשביל לצלצל במהירות האפשרית לאותו אח בשערי צדק. בהגיעי נתבשרתי על ידי השכן שכבר הודיעו ברדיו על הסתלקותו מאיתנו. בשעות אחר הצהריים, בהתקרב שעת הנעילה, הסתלקה נשמתו.