שאלת השבוע

יראה או אהבה מה חסר יותר לדור שלנו?

מבחן הדורות

מנחם ברוד

עורך 'שיחת השבוע'

 

בספר התניא מוסבר בהרחבה מדוע עבודת ה' יציבה זקוקה לאהבה וליראה גם יחד, ולמה אי אפשר להסתפק באחד הרגשות האלה בלבד. בעל התניא מבאר זאת על פי דברי הזוהר, שאהבה ויראה נמשלו לשתי כנפיים של ציפור, וכשם שהציפור אינה יכולה לעוף בעזרת כנף אחת בלבד, כך אי אפשר לעבוד את ה' באהבה לבדה או ביראה לבדה.

שילוב נכון של אהבה ויראה יוצר מערכת מאוזנת. אהבה יוצרת קרבה, חשק ושמחה, אבל היא לבדה עלולה גם להביא לידי זלזול בפרטים קטנים (כי הלוא אנחנו אוהבים, אז למה לשים לב לזוטות). כאן היראה מגוננת עלינו שלא נרשה לעצמנו לזלזל, אבל היא לבדה יוצרת רתיעה, מרחק ותנועה של כיווץ בנפש, ולכן אנו זקוקים לאהבה.

ואולם אף על פי שאנו זקוקים לאהבה וליראה גם יחד, האהבה צריכה להיות הדומיננטית. חז"ל רמזו זאת במאמרם שהתמהיל הנכון של שתי הגישות הוא "שמאל דוחה וימין מקרבת". אמנם צריך גם 'שמאל דוחה', אבל את הדחייה וההרתעה אנחנו עושים ביד שמאל, ביד החלשה יותר, ואילו את הקירוב והאהבה אנחנו מבטאים בעוצמה הגדולה יותר, ביד החזקה, יד ימין.

כל זה אמור על עבודת ה' האישית שלנו, אך בכל הקשור להתייחסות ליהודי שני, כאן עומדת לפנינו דרכו של הבעל שם טוב, שבדורות האלה הדרך לקרב יהודי היא על ידי קירוב ואהבה ולא על ידי הטלת אימה והפחדה. הדברים הוכחו במבחן הדורות, ובמיוחד בדורנו. המציאות מוכיחה שפנייה אוהבת משיגה תוצאות, ואילו איומים והפחדות מביאים לידי תוצאה הפוכה. אם כן, קירוב עושים באהבה!

לא מחפש את מי להעריץ

הרב דודו בן נתן

ראש ישיבת 'פרי הארץ', רחלים

העולם הגדול וגם האדם שהוא עולם קטן עומדים על שלושה דברים - תורה, עבודה וגמילות חסדים. כל מחנך שינסה להעמיד את הכל על רגל אחת ימצא את מחונכיו במקרה הטוב מעוותים וחסרי פרופורציה, ובמקרה הפחות טוב מרוסקים ושבורים.

שלושת הדברים הם כנגד שלושת האבות: אברהם־אהבה־גמילות חסדים, יצחק־גבורה־עבודת התפילה, יעקב־תפארת־תורה. למרות שהעמודים הם שלושה, אברהם הוא ראש וראשון ונקרא בזוהר הקדוש "יומא דאזיל עם כולהו יומין", כלומר שכל מידה אחרת צריכה להיות מוקפת באהבה. הדבר היה נכון בכל הדורות וקל וחומר בדורנו בו הנוער מורד ביראה. הוא לא נמשך להעריץ דמויות נשגבות ורחוקות ולא מחפש גאונים ומוחות מבריקים. הנוער מחפש קשר, הוא זקוק למחנכים שהם אנשים, כאלו שיש להם מאור פנים ולב שומע, ומתוך אהבתם לתלמידיהם הם מצליחים לדרוש מהם ולא לוותר להם.

מחנך שאוהב באמת את מחונכיו תובע מהם בכל תוקף שלא להישאר בינוני, שלא לוותר על הנשמה הרוצה להתפרץ ולהופיע. כשתביעה זו באה מתוך אהבה אמתית אז היא נותנת למחונך כוח עצום של צמיחה, ואהבה גדולה זו היא המצע להקשבה פנימית לקול ה', ומתוך כך נולדים יראת שמים וצימאון עצום לאין סוף.

ההשלמה לאהבה ויראה נמצאת בתורה שמימיה השקטים והגועשים הם המרווים את הצימאון, שם יש יחוד בין האדם לבוראו שאין יחוד כמוהו, זוהי מידת התפארת – הפלא והיופי שבתורה, העונג שבקבלת עול, אין סוף שמתגלה בפרטים הקטנים. 

 

המח"ט צודק

הרב אביחי רונצקי

הרבצ"ר לשעבר

ישנו כלל בהלכה שמצוות עשה דוחה איסור לא תעשה. השאלה הידועה היא מדוע הדין הוא כזה, הרי לעבור על איסור לאו חמור יותר מאשר לא לקיים מצוות עשה, והדבר בא לידי ביטוי בעונש. הרמב"ן בפרשתנו עונה על כך באמרו שמצוות עשה מבטאת אהבה, ואילו הימנעות מאיסור היא ביטוי של יראה. כאשר שניהם נפגשים ואפשר לקיים רק אחד מהם, אומרת התורה שעשה דוחה לא תעשה, זאת אומרת שהאהבה גדולה מהיראה.

במבוא ל'אור חדש' מובא סיפור שמחבר את המידות האלו יחד: "האדמו"ר ר' אשר השני מסטולין שאל פעם אברך אחד, שהיה מהמקושרים אליו ביותר, אם הוא ירא ממנו, האברך שתק, שאלו האדמו"ר בשנית, והאברך שתק. האברכים הרי אהבו את האדמו"ר אהבת נפש והאברך לא היה יכול לומר כי הוא ירא ממנו. כששאלו בפעם השלישית אם הוא ירא ממנו, ענה האברך כי הוא ירא שלא תפסק האהבה מהם, אמר לו האדמו"ר כי זו היראה האמיתית".

מידת האהבה מטבעה מתרחבת ופורצת ללא מיצרים, ובאה היראה לשים לפניה מידה וגבול. כך אף בפרקי אבות: "...הוו כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס" – אהבה, "ויהי מורא שמים עליכם" – אותה היראה הנותנת קצב ומידה נכונה לאהבה שלא תעבור על מידותיה.

בדיון מפקדים שהייתי עד לו, אמר מח"ט הצנחנים שחיוני שהמפקד יאהב את חייליו והם ישיבו לו באותה מטבע. קציני השריון שהיו שם הביעו הסתייגות מביטויים של אהבה בין מפקד ופקודיו. אנו נאמר מתוך מה שחז"ל מלמדים אותנו, שאכן צדק מח"ט הצנחנים שיש מקום לאהבה בין מפקד לחייליו, אך אל לה לפרוץ גדר ולשם כך נדרשת היראה. כללים אלו שאנו למדים חותם הנצח טבוע בהם, והם שייכים לדורנו יותר מתמיד.