יוצאים מהכלים

הרב נפתלי הירץ פלינטנשטיין
ראש מכון הוצאה לאור 'שפתי צדיקים'

בסוכות, "זמן שמחתנו", אנחנו עובדים את ה' יתברך במידת השמחה. אולם השמחה מתפרצת ועולה במיוחד במוצאי החג הראשון ב"שמחת בית השואבה", שממנה שואבים רוח הקודש. למה דווקא אז?

המלבי"ם (ישעיה לה, א) מבאר את ההבדל בין "ששון" ל"שמחה". השמחה היא תמידית ורצופה, והששון הוא על דבר שנתחדש, כמו מציאה או בשורה טובה. השמחה היא פנימית ומוגבלת בתוך הכלי כפי מידתו, והששון מתפרץ ויוצא מהכלים. הדבר דומה למים שביסודם אין להם צורה וגוון ובטבע הם מתפשטים לרוחב ללא גבול. אולם כאשר אנו מצמצמים אותם בכלים, הם מקבלים את צורת הכלי והגבלתו; אם הכלי הוא עגול גם המשקה שבתוכו עגול, ואם הכלי מרובע גם המשקה מרובע.

בספרי בית רוז'ין מבואר שבראש השנה העבודה היא בשופר הדומה לכלי, וכפי השתנות ותיקון הכלי למטה כך הוא השפע הבא מלמעלה. בראש השנה העבודה היא בבחינת גבורה ודין, המורים על הגבלה וצמצום. לא כך הם ימי הסוכות, בחג זה מאירים אורות מקיפים ואורות חסדים ללא גבול וצמצום. עם ישראל זוכה לשבת בצלו של הקדוש ברוך הוא, באהבה וברחמים גדולים, כולו חסדים, והוא מאיר בהם גילויי הארת פנים אל עמו. בחג הסוכות השמחה היא בבחינת "ששון", שמחה גדולה שמקיפה ומתפשטת ואינה תחומה ומוגבלת בכלי.

מצוות ניסוך המים הרומזים לחסדים בסוכות באה להורות לנו על חסדים שונים מכל השנה. הדינים והגבורות מתמתקים לאחר העבודה של ימי הדין, וכשאנו שואבים מים לתוך כלי, המטרה היא לצאת מהכלים – המים מגיעים אל המזבח ושם מנסכים אותם, המים חוזרים ומתפשטים ללא גבול. "ושאבתם מים בששון", המים אינם מים רגילים, הם מים של "ששון", מים ממותקים של חסדים ללא גבולות. כאשר הגבורות והדינים עצמם נהפכים לחסדים נולדת השמחה הגדולה ביותר.

שמחת בית השואבה מתחילה דווקא במוצאי החג הראשון, בו אנחנו נכנסים ליום השני שבו האושפיזין הוא יצחק אבינו הרומז לגבורה. בכך אנחנו מראים שהגבורות ממותקות והופכות למים מתוקים, ומכאן השמחה פורצת גדר אל שיא השמחה של השנה, וממנה שואבים רוח הקודש.