סדרות / יוצאים לדרך - מחשבות לקראת זוגיות

לשבור את החומה

1

מסיבת חנוכה בגן. שלוש מילים קצרות, פשוטות... שמקפלות בתוכן כל כך הרבה רגשות.

כל גננת מתחילה יודעת, שמסיבת חנוכה בגן היא נקודת השיא של השנה כולה. זה הרגע שבו ההורים שהפקידו את האוצרות היקרים להם מכל בידיה של הגננת, באים להתרשם, לשמוע, לראות ו... לשפוט. לשפוט אותה לשבט או לחסד. להערכה או לביקורת.

כל כך הרבה דברים נבדקים בזכוכית מגדלת במסיבת חנוכה – מה הילדים למדו עד עכשיו? איך הגן נראה? האם הילדים אוהבים את הגננת שלהם? כמה היא באמת משקיעה בהם?

זאת אמנם כבר השנה החמישית של רונית כגננת, אבל הלחץ שלה רק גדל משנה לשנה.

הכל מוטל על כתפיה. לטוב ולרע.

כשהגיע ראש חודש כסלו, רונית אמרה לדינה הסייעת שצריך להתחיל להתכונן. דינה הנהנה בהסכמה. מתחילים.

2

רונית מסתכלת פעם אחרונה במראה. בודקת שאף שערה לא זזה ממקומה, שאף לכלוך לא מכתים את החולצה היפה שלבשה, שאף קמט לא מפלח את חצאיתה.

"נזוז?" הוא שאל אותה. דייט רביעי. נפגשים ליד התחנה המרכזית, הוא לוקח אותה לאנשהו.

"אחריך" היא עונה.

הוא הביא פק"ל קפה וחבילת עוגיות.

רונית מתיישבת על האדמה בזהירות, מקפידה לא להתלכלך מהאדמה ומהעלים.

היה נחמד. הם דיברו, הוא סיפר לה על הישיבה, על ההתלבטות שלו לאן ממשיכה דרכו.

"אין ספק שהוא לא ממש סגור על עצמו" הרהרה לעצמה רונית.

אחרי הפגישה, רונית התלבטה עוד קצת בינה לבין עצמה. היא הרגישה בצורה מאוד חזקה שזה פשוט לא זה. אבל עדיין, לא משנה כמה פעמים היא כבר עשתה את זה – ההחלטה לחתוך ולהמשיך הלאה דורשת ממנה אומץ. לחזור שוב ללבד. ללחכות.

היא כל כך קיוותה שאולי הפעם היא תצליח לעבור את מחסום הדייט הרביעי.

אחרי הדייט הראשון היא תמיד נותנת עוד צ'אנס. אחרי הדייט השני והשלישי היא עוד לא תמיד סגורה על עצמה. אחרי הדייט הרביעי היא כבר לרוב יודעת שזה לא האיש שאתו היא תחלוק את שארית חייה.

וגם הפעם, דייט רביעי. בתוכה היא יודעת שהיא נותנת הזדמנות אמיתית לכל אחד.

שחבל למשוך סתם ולגרום עוגמת נפש מיותרת לשני הצדדים.

אבל בכל זאת, למה היא לא מצליחה לשבור כבר את המחסום הזה?

3

שלושה שבועות של הכנות מטורפות. כל יום אחרי הגן רונית ישבה במשך שעות – הגתה רעיונות, כתבה תוכניות, זרקה לפח והתחילה מחדש. גזרה, הדביקה, ציירה, חתכה. כל יום עבדה עם הילדים על הריקוד, על ההצגה, על התלבושות, על האביזרים. נשארה בגן לראות איפה אפשר לשפר, לצבוע, להדביק.

ביום שני כ"ד כסלו, יום לפני המסיבה הגדולה, רונית קמה עם כאב ראש נורא. היא ניסתה לקום מהמיטה, והרגישה שהחדר מסתחרר סביבה. היא נשכבה בחזרה, מנסה להסדיר את הנשימה. מרגישה את הדפיקות המהירות של הלב שלה.

היא לא יכולה לא להגיע היום לגן. פשוט לא יכולה. כולם צריכים להיות במיטבם מחר. הגן, הילדים, הסייעות. ובעיקר – היא.

היא קמה במאמץ, מרגישה את הסחרחורת שוב. אבל היא מגיעה לגן.

וזה היה היום הכי גרוע בחיים שלה.

בחזרות לריקוד, ילד אחד דרך על ילדה. הילדה התחילה לצרוח. הילדים איבדו את הקשב לגמרי. התחילו להסתובב, לעשות פרצופים טיפשיים. ארבעה ילדים סירבו להשתתף בכלל. הלכו לשחק בקוביות. היא התרוצצה ממקום למקום, מנסה לשכנע, לשדל, להבטיח פרסים למי שיתנהג יפה.

באיזשהו שלב, אחד הילדים הביא אותה לקצה. והיא פשוט התפוצצה עליו. הוא לא הפסיק לעשות שטויות, להשתולל, להרביץ לילדים אחרים. והיא לא הצליחה לעצור את הצעקה שיצאה לה מהפה.

כמה ילדים התחילו לבכות. רונית הרגישה שהכל נהרס לה מול העיניים. כל ההכנות, החזרות, הלילות הארוכים...

בסוף היום היא חזרה הביתה מותשת. מובסת.

היא נכנסה ישר למיטה. ואז הטלפון שלה הבהב. זאת הייתה הודעה מהשדכנית של המדרשה שלה.

הסקרנות גרמה לה לפתוח את ההודעה, למרות הראש הכואב כל כך.

"פנויה? יש לי בשבילך הצעה מעולה. תחזרי אלי".

כמו מתוך אינסטינקט, רונית כבר הניחה את היד על החיוג. ואז נעצרה.

בשביל מה לה להיפגש עם עוד אחד עכשיו?

בשביל לחתוך שוב אחרי ארבעה דייטים? או שהוא יחתוך לה?

פתאום היא הבינה, שהיא לא רוצה להכיר עכשיו אף אחד.

אין לה כוח לזה יותר.

4

וואו. כל כך קשה להיות תמיד מושלמת. לעשות הכל הכי נכון, לענות על הציפיות, להראות טוב. לדאוג לא לפשל במילים, במחוות, בניואנסים. זה לא רק קשה, זה גם מלחיץ.

ולחץ... הוא דבר סוגר ואוטם. מאוד.

מרוב שחשוב לי כל כך להיות "בסדר", אני עלולה פשוט להיסגר בתוך בועה.

בועה של פחד, לחץ וחרדה. בועה של מה יקרה אם יגלו "מי אני באמת", מתחת למסכה.

בדייטים הראשונים הכל "חמוד" כזה. כולם מנומסים, נחמדים, מרשימים. אבל כשהדברים מתקדמים... לפעמים עולה פחד שיגלו מי אני באמת. שיגלו אותי עם החלקים החלשים שלי, עם חוסר הביטחון שלי לגבי דברים בתוכי שאני לא שלמה אתם, שאני אפילו מתביישת בהם.

ואז אולי אף אחד לא ירצה אותי….

והחשש הזה הוא כל כך מובן, הגיוני ואנושי.

הבעיה היא - שהלחץ הזה, הביקורתיות התמידית על עצמי להיות בסדר, להיות בפוקוס - בונה מסביבי חומה. חומה שלא מאפשרת לי להיות אני. כולאת אותי בתוכה. אסור לי לטעות. אסור לי להיות מי שאני באמת.

ואותה חומה מפרידה אותי. מפרידה אותי מבחורים ומהאנשים הקרובים אלי. חומה עבה, שפשוט משאירה אותי לבד. מושלמת ומצליחנית, ולבד.

כדי להיות בקשר אמיתי, כדי להתחבר ולהיפתח ולאהוב – חשוב לעשות גם "חלונות" בחומה. כמה פתחים, אופציות לחיבור אמיתי.

זה בסדר גמור שיש לנו טעויות וחלקים לא שלמים. לגיטימי לגמרי שאנחנו לפעמים מתוחות ולחוצות. ומותר לנו להיות אנחנו, איך שאנחנו.

וזה כל כך משחרר להרשות לעצמנו לטעות, לצחוק ביחד על פאשלות, לנסות ולא להצליח לפעמים.

חוץ מזה שזה בונה קשר וחיבור - זאת פשוט איכות חיים.

כשאני מסוגלת להכיל אותי בנינוחות, באהבה, עם היתרונות והחסרונות שלי - אוכל גם להכיל אותו, עם היתרונות והחסרונות שלו.

אחד הכלים לעשות את זה הוא פשוט - לשתף.

"אני קצת לחוצה", "ממש הייתי רוצה אבל לא פשוט לי".

ככה אנחנו מעבירים אנשים לצד שלנו. ואז במקום להיות בצד השופט - הם אתנו. אנושיים, פשוטים, ביחד.