התעוררות לקדושת הושענא רבה

האדמו"ר מפינסק קרלין
נכתב ע"י הרב יחיאל ברנשטיין

 

 

מה נורא וגדול היום הזה ומי יכילנו, אשר הוא תכלית ימי החג, והוא היום שבו נעשה גמר חיתום גזר הדין שנכתב בראש השנה ונחתם ביום הכיפורים, כמו שהובא בזוהר הקדוש, שבו ביום יוצאים הפתקאות מבית המלך הקדוש ברוך הוא, ונמסרים לממונים ונחתם הדין. ולזה נקרא 'הושענא רבה' כי הוא יום ישועה הגדולה וכפרת עוון. ולזה מברכים בני ישראל זה לזה ב'פתקא טבא', לאמור שיזכו להיכתב בפיתקא טבא לטוב בית המלך.

במדרש הובא כי הושענא רבה הוא גמר סיום העבודה מימי הדין, ראש השנה ויום כיפור, ובו מנצחים ישראל לאויביהם אומות העולם, יען שבעבוֹר ימי ראש השנה ויום הכיפורים עדיין אין אנו יודעים מי ניצח בדין, אם ישראל או אומות העולם, אכן "כיון שהגיע יום הושענא רבה, נוטלין ערבי נחל, ומקיפין שבע הקפות, וחזן הכנסת עומד כמלאך אלקים, וספר תורה בזרועו, והעם מקיפין אותו דוגמת המזבח וכו' ומיד מלאכי השרת שמחים, ואומרים נצחו ישראל נצחו ישראל, וגם נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם".

ועניין חתימת הדין בהושענא רבה לאחר שכבר נחתם ביום הכיפורים, כאשר עולה מדברי הזוהר הקדוש הנזכרים, כי הגם שנחתם הדין ביום כיפור, עם כל זה מדרך הטוב ברוך הוא להיטיב עם ברואיו, וברוב רחמיו כובש הגזרי דין בבית גנזיו ואינו מוסרם להממונים על דיני פורענות בני האדם עד בוא יום הושענא רבה, ולזאת עדיין יש יכולת ביד האדם לקרוע הגזר דין ולשנותו לטוב, על ידי תשובה מעומקא דליבא.

התעצמות בכוונה בתפילות

מאוד יתעורר האיש הנלבב לרומם את תפילותיו בכוונה הראויה בזה היום הקדוש. וכבר נודע מאמר הרב הקדוש החוזה מלובלין זכותו יגן עלינו, בשם הבעל שם טוב הקדוש שקיבל בעצמו מפי אליהו הנביא זכור לטוב, שאם יתפלל האדם בכוונה בשלושת ימים אלו: הושענא רבה, שמיני עצרת ושמחת תורה, אזי מובטח לו שיתפלל כל השנה כולה בכוונה. על כן מה מאוד צריך לחגור עוז להתאמץ באלו הימים להתפלל בהם בכוונה.

והובא בספר הקדוש בית אהרן (קמא, ג), "ערבה דומה לשפתיים", שעל ידי השפתיים נעשה הייחוד הגמור, היינו כשאיש ישראל שופך את לבבו לפני הקדוש ברוך הוא בשפתיו. לכן כתיב "מוצא שפתיך תשמור" כי על ידי חמשת מוצאות הפה היוצא על ידי השפתיים נגמר הייחוד, וזהו על ידי חביטת הערבה, לזאת נקרא מקום הנ"ל (שמשם מלקטין המורביות של ערבה) 'מוצא'. נמצא כי התחלת ההמתקה מתחיל מן השופר, שגם כן על ידי הפה של התוקע כמו שדיברנו, וגמר החתימה לטוב הוא בהושענא רבה, על ידי חביטת הערבה, לכן כתיב "כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם", היינו מהשופר על ידי מוצא פה התוקע, ונגמר כאשר דיברנו על ידי חביטת הערבה הדומה לשפתיים שנקרא גם כן מוצא. לכן אמר התנא "מקום יש שנקרא מוצא שמשם מוציאין מורביות של ערבה".

מסופר גם על מרן אדמו"ר מוהרא"א מקארלין זכותו יגן עלינו, אשר פעם אחת בהושענא רבה בעלות המנחה ראה לשני אברכים עומדים ומשוחחים במילי דעלמא, ונענה להם: אם אכן מדובר בענין נחוץ למאוד ואין אתם יכולים להנזר משיחה זו, מוטב כי תשאירוה לשעת אמירת 'כל נדרי' ביום כיפור, עתה בוודאי אינו זמן הראוי לדבר בו, כי הוא גבוה יותר מזמן כל נדרי...

גדול כוח הדיבור דקדושה

במדרש כתוב "'וערבי נחל' – אלו ישראל, מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים".

והוא לרמוז כי אף האיש הישראלי אשר הוא שרוי במצב פחות וגרוע בבחינת ערבה שאין בה טעם ואין בה ריח, לא תורה ולא מעשים טובים, עם כל זה עליו לידע כי בכל עשייה ופעולה שלו בכל מצב ואופן, יהיה איך שיהיה, הוא פועל בזה פעולה גדולה, וגורם רעש גדול ותיקונים נוראים בכל העולמות כולם, עד שמגיעה פעולתו לרוכב בערבות ביה שמו.

עובדא הוי באחד מתלמידי הרה"ק רבי יצחק מווארקא זכותו יגן עלינו, שביקש להיות אצל רבו הקדוש על יום הושענא רבה, ויצא לדרך בליל הושענא רבה ובידו אגודת הושענות. בהיותו על אם הדרך ביקש לקצר דרכו דרך יער אחד, ותוך כדי הליכתו ביער נגלתה לפניו לפתע קליפה גדולה ואיומה מכוחות החיצונים רחמנא ליצלן, ומידותיה גדולים ואיומים בגבהה ורחבה, והיתה יורה גיצי אש בכעס גדול. תכף אחזה בו בעתה גדולה ופחד מהמראה הנורא. ולפתע פתחה הקליפה ושאלתו "מה זה אוחז הנך בידיך, ואנה תלך?". התאזר האיש בעוז והשיב "הנני אוחז בידי הושענא, ופניי מועדות אל הרבי רבי יצחק מווארקא". ויהי כאשר אך אמר דבריו והנה כמו הושלכה הקליפה למרחק רב מתוקף קדושת הדברים. אחר כך נתחזקה הקליפה וחזרה אליו אמנם במידות קטנות מאשר בראשונה, ונענתה אליו בכעס גדול ובגיצי אש, "אל תאמר הושענא, אלא אמור ענף עלים. אל תאמר הנני הולך לרבי יצחק מווארקא, תאמר יצחק". אימה ופחד נפלו עליו מהמחזה הנורא, אך מיד נתעשת ונתחזק בתוקף וזעק בשארית כוחותיו, "לא כן, אלא כי הולך הנני אל הרבי מווארקא! ובידי הנני אוחז הושענא!", ושוב הושלכה הקליפה ונזרקה למרחק גדול מעוצם קדושת הדברים. וכך היה כמה פעמים הלוך ושוב, ובכל פעם חזרה הקליפה באופן קטן יותר, עד אשר נתבטלה לגמרי.

אחר כך המשיך בדרכו אל רבו בפחד נורא, בברכיים כושלות וארכובותיו דא לדא נקשן. וכאשר אך הגיע לבית רבו נפל והתעלף. מששבה אליו רוחו נענה הרה"ק אליו ואמר: "נס ומזל היה לך שעמדת בדבריך והשבות כאשר השבות, שכן אילו היית נכנע להם, שוב לא היתה לך תקומה, ובכך שעמדת בשלך והוצאת התיבות הקדושות האלו מפיך, בזה ביטלת את כל הקליפות".

ללמדך מה גודל כוחו של כל דיבור שבקדושה, וכמה הוא מרעיש את כל העולמות, שבאמירת תיבת 'הושענא' והזכרת שם הצדיק נתבטלו כל הקליפות והכוחות החיצוניים. והוא מראה לדעת שגב מעלת כל דיבור שבקדושה.

יהי רצון שנזכה לקיום "הושענא נפש מבהלה", להנהיג כל אחד כל עשיותיו ברוחניות וגשמיות על מי מנוחות, ולקבל את אלו הימים בשמחה כרצונו יתברך, ונזכה לפתקא טבא לנו ולכל ישראל.