מדורים / אישית

הרגעים האלה

כשנכנסתי לישיבה בצפת, שאל אותי הרב במה אני עוסק. אמרתי לו "מנגן אני". אמר לי "בוא אגלה לך את סוד כוחו של הניגון". אמרתי לעצמי, הרב מבקש להראות לי שמכיר הוא בעולם הניגון... ולא ידעתי עוד את גודל הסוד.

אמר לי: "לנפש האדם אין מנוחה. אין מרגוע. תמיד מחפשת, מבקשת ואיננה שבעה. שואפת לשם וכשמגיעה, כבר מבקשת לה מקום אחר. לא כן כששומעת מוסיקה, כששרה ניגון. דע לך שאלו הרגעים היחידים בהם הנפש נמצאת במקום ששואפת היא להיות".

לכל בעל נפש יש רגעים כאלה. ואם תשאלו איזה רגעים, רק אומר, אותם רגעים שאינם כשאר רגעים. אותם רגעים בהם הלב נפתח ושערי דמעה נפתחים, שמים וארץ נפגשים.

 

והנה אני בהכנסת ספר תורה של אחי, שהיתה לפני כמה שבועות בנחלאות. תהלוכה עוברת בלב רחוב אגריפס. שוק מחנה יהודה. כל השנה הרחובות עמוסים. מכוניות, אוטובוסים. אנשים הנושאים סליהם הכבדים. קשי־יום. פקקים, צפירות... והנה חוסמים את הכביש לכבוד התורה, ואין כועס ואין ממהר. לאורך הרחוב ילדים עם לפידי אש בידיהם, ובאמצע רוקדים ומפזזים עם ספר התורה החדש. אין מי שלבו לא יוצא למראה המדהים. הרוכלים יוצאים מחנויותיהם וזורקים סוכריות. עומדים צפופים בצד ומחייכים. יוצאים הנוסעים ממכוניותיהם ומבקשים להצטרף, להיות חלק. רצים ומנשקים. מביאים ילדיהם ורוקדים. שעת רצון. פתאום מתגלה מעין מחזה מאחרית־הימים. מתברר שבכל אדם חסר סבלנות או ממהר יש מעין קופת חסכון בנפש. רזרבות. שם נשמרים רגשות השמחה, השלווה והאמונה ויוצאים ברגעים כאלה.

 

פעם בתפילת שחרית התבוננתי במילים "ישמח לב מבקשי ה'". חשבתי לעצמי שצריך היה לומר

"ישמח לב מוצאי ה'".

בנוהג שבעולם, אדם המחפש דבר שאבד - עצוב. מוצא אותו – שמח.

לא כן בעבודת הבורא. התחלת לחפש, וכבר נתמלאת שמחה.

וזהו: "ישמח לב מבקשי ה'", רגע כזה שהחיפוש והמציאה הולכים ובאים יחדיו.