מדורים / נשים

הצד המואר של הכדור 

ביום השני לבריאת העולם הובדלו הרקיע והמים זה מזה, ונעשה סדר. יש את מה שלמעלה, ברומו של עולם, ויש את מה שלמטה, ממעמקים.

הדבר היחיד שאנחנו מפספסים לפעמים, הוא שהמים והשמים למעשה משתקפים כל הזמן זה בזה. הם הופרדו אבל הם לגמרי שזורים יחד. כשאנחנו מותחים קו מפריד ומרחיקים מאיתנו את השמים, את האלוקי והנשגב, ותוחמים אותו לבית הכנסת בשעת נעילה, לשקיעות מעוררות לב ולניגוני התוועדות מעומק הנשמה, אנחנו בעצם נשארים במקומות הנמוכים שלנו – לבד. אנחנו נשארים כאן על הארץ לבד, בניכור איום. בגוף ובקטנותו, בשלוליות המים ובבוץ, בכאבי הבטן ובפחדים. ודווקא שם אנחנו הכי צריכים את ריבונו של עולם איתנו. זאת לא חוכמה לדבר עם ריבונו של עולם רק כשהתנאים אידיאליים והשמים יפים. הוא מסכים ורוצה לשמוע גם מתוך התאים והקמטים וחולשת הבשר וצריבת העור. גם מתוך סוכה מלאת זבובים ושמש. ושם יש סיכוי שהקריאה שלנו תהיה הרבה יותר ישירה, נצרכת, אמיתית וחפה מכל מניירות, ונענֵית.

עיניים פנימה

חג הסוכות, שבו אנחנו יוצאים ממקום המבטחים שלנו, מלמד אותנו באופן רוחני גם על שייכות. לכולנו יש את הרגע הקטן שבו הלב נחמץ קצת כשאנחנו מרגישים בחוץ. מחוץ לתמונה, מחוץ להתרחשות, מחוץ לבית החם והמוכר, מחוץ לזה שכולם יודעים משהו ושייכים לאיזו תנועה הומה ואנחנו לא. חוסר השייכות עוצר אותנו כל כך הרבה פעמים, מעורר בתוכנו מחשבות של קנאה ונמיכות רוח, וכמה הלב שלנו שוקק להשתייך גם.

נסעתי בוקר אחד לעשות משהו קטן ופשוט לטובת היצירה שלי בעולם. וכל הדרך המחשבות חתכו אותי על ימין ועל שמאל. על אחרים, על יצירה של אחרים, על השראות, על התגובות למעשה שלי, ועוד ועוד, אלוקים אדירים כמה הסחות דעת יש לנו. כמה מחשבות החוצה. כמה רצונות להשתייך למי ולמה שלפעמים בכלל לא קשורים אלינו, כמה אנחנו קובעים את הערך של עצמנו לפי מה שהולך בחוץ.

העיניים שלנו נבראו באופן שבו הן פונות החוצה. ולפעמים, אם יורשה לי לומר, אנחנו צריכים לחרוג מהסדר הרגיל ולהפנות אותן פנימה. לראות כמה אנחנו שייכים אל עצמנו מול כל הסחות הדעת. כמה המציאות הפרטית שלנו כל כך נפלאה וצבעונית ויפה ויקרה כמו שהיא, גם בלי להידבק להתרחשויות וליצירות של אחרים. כשהבנתי את זה בירכתי את הרגע שהייתי נתונה בו, ואת כל מה שאני פועלת בעולם. יש חוץ ותמיד יהיה חוץ, והוא תמיד יעורר בתוכנו שאלות על עצמנו. כנראה שלנצח יהיו התרחשויות של אחרים שארצה לקחת בהן חלק. אבל אני כאן עכשיו, ויש לי כמה דקות להתכוון ולהתברך במה שאני עושה. וזה משקיט בבת אחת ומיישר את הלב.

הסוכה של השכן

ואיך זה קשור לסוכות? ובכן, שמעתם פעם את שירי החג מסוכת השכנים? את הצחוק וההרמוניה וריחות האוכל וההרגשה שהסוכה של השכן תמיד ירוקה וחגיגית יותר. החג הזה הוא משל טוב למקומות שבהם אנחנו בחוץ, מול אחרים בלי קירות אבן מפרידים, בהשוואות, ברצון להשתייך לכל דבר אחר שהוא לא המקום שלי כרגע. ממורתי, עידית שלו, קיבלתי מתנה גדולה: בשיעור הראשון בתחילת השנה התיישבנו אל השולחנות והיא דיברה על כך שכל אחת חשה אי־שייכות בסיטואציה הזאת. כי יש לומדות חדשות ויש כאלה עם ותק של עשור והיכרות עם החומר, כל אחת באה מעולם אחר. ובכל אי־שייכות, כך היא אמרה, יש אי־של־שייכות. וברגע שהיא אמרה את זה, אני כמו קיבלתי מצופים לשחות אל האי שלי. לברך את המקום שלי.

וכמו השמים והמים, אנחנו תמיד נעים בריקוד של שייכים ונפרדים, מוצאים את המקומות בהם אנחנו צריכים להיות מחוברים אך ורק לעצמנו, ואת המקומות בהם אנחנו מקושרים אל הכלל. כל אחד מאיתנו הוא עץ מתוך יער שלם, אבל יונק רק מהשורשים של עצמו ולא משורשים של אף אחד אחר. ועם זאת, בדיוק כשם שנראה שלאחרים טוב, כך יכול להיות טוב גם לנו. הכדור הזה מסתובב כל הזמן, ואנשים זוכים כל הזמן להיות שייכים אל הצד המואר שלו. ואת תהיי ביניהם.