סדרות / פסיכולוגיה יהודית

העיקרון ההפוך

במפגש הקודם הכרנו את סוד האיזון הנפשי האמיתי – השילוב שבין "ביטול עצמי" ל"שפלות". מצד אחד ביטול עצמי – יכולת לפעולה נקיה ומדויקת, אשר מאפשרת לאור ולאנרגיה האלוקית לעבור דרכנו ללא הפרעה של ה"ישות" והאגו; מצד שני שפלות – התבוננות כנה ונוקבת על המציאות שלנו, על כל הצמצום והגבוליות שמאפיינים אותה, וגורמים לנו למצוא את עצמנו רחוקים מאוד מאותו ביטול עצמי טהור ורצוי.

בשביל לראות איך מממשים את החזון הזה בחיי היום יום, נקדיש את המפגש הנוכחי לבניית המסד הראשון של העבודה:

חכמת התגובות

כשמדברים על עבודת האדם בעולם, מחלקים אותה לעבודה פנימית ולעבודה חיצונית. באופן מפתיע, מתברר שבדרך כלל כל התחום של תכנון נכון, בחירה, מאמצים, הכנות וביצוע של כל מעשה שלנו משתייך בעצם לתחום העבודה החיצונית. ואיפה היא העבודה הפנימית? מתברר שהיא מגיעה דווקא לאחר המעשה, היא נמצאת בעיקר בהקשבה ובתשומת לב לאופן שבו אנחנו מגיבים בתוכנו על המעשים והבחירות שלנו.

באופן מוקצן קצת, אפשר לומר שלא פעם התגובה הפנימית על המעשים שלנו, חשובה יותר מהבחירה לעשות את המעשים הנכונים. ומה שנכון לא פחות, שאליבא דאמת, זהו המקום העיקרי שבו אנחנו יכולים באמת לבחור, שבו האפשרויות פתוחות לפנינו כמעט ללא הגבלה.

בקללה שקילל הקדוש ברוך הוא את הנחש, לאחר חטא עץ הדעת, נאמר לו "ואיבה אשית בינך ובין האשה, ובין זרעך ובין זרעה, הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב". דרש על כך מורנו הבעל שם טוב: הנחש (=השטן, היצר הרע) תופס את האדם ב"עקב" – בסיום המצווה והמעשה הטוב שהוא עושה. כביכול הוא אומר, לא אכפת לי שתעשה את המעשה הטוב, כי בסוף אני אתפוס אותך, אכניס בך תחושה של גאווה והתנפחות, ואז כל התועלת במעשה תהיה הפוכה – ל"טובת" החלק הלא טוב בנפש ובעולם.

באחד מהסיפורים המקוריים על הבעל שם טוב, מסופר על מפגש שהיה לו עם רב זקן גאון בתורה, שבהתחלה סירב להיפגש עם הבעש"ט ואף להסתכל עליו, אבל לאחר זמן הבעש"ט "אילץ" אותו לשוחח אתו בדברי תורה, והקשה לו קושיה קשה בגמרא. הרב הזקן תירץ תירוץ אבל הבעש"ט טען שאמנם התירוץ יכול להיות נכון אבל אינו יורד לעומק הקושיה. הרב תירץ תירוץ נוסף ואחר כך עוד אחד, ואז נכנס לחדר שליח דואר, אשר הבעש"ט ציווה עליו לא להזיק אף אחד מהנוכחים (וממילא היה ברור כי זהו שליח מ"החיצונים"), והוציא מתיקו שלוש מעטפות, אשר בכל אחת מהן היה דף עם אחד מתירוצי הרב הזקן. כאשר הרב ראה זאת הוא התעלף, כי הבין שכל תורתו "הולכת לחיצונים".

בחיינו שלנו, אנחנו יכולים לחוש זאת ולראות שפעמים רבות הצלחה מביאה אותנו לגאווה, להתנשאות על אחרים ולהסתכלות ביקורתית עליהם, ובכלל להרגשה ש"אני כבר ממש בסדר", ולא כל כך צריך להשתנות לטובה, ואז מתברר שבסופו של דבר לא באמת התקדמנו אלא הלכנו אחורה. מובן, שבמקרה כזה גם נגלה שההצלחה לא חוזרת על עצמה, ושהדמיון כי "אני טוב ומוצלח, ואני הסיבה להצלחות שלי", מתנפץ על סלע המציאות.

גם בצד השני, תגובה לא טובה לכישלון גרועה יותר מהכישלון עצמו, ואילו תגובה טובה אליו, יכולה להפוך את האירוע לחיובי בשורה התחתונה. תגובה לא טובה לכישלון היא עצב וייאוש, שבסופו של דבר גורמים לנו להזדהות עם הכישלון, ולהפוך אותו לחלק מהותי מהאישיות שלנו. כל עוד הכישלון היה אירוע חד פעמי בחיינו, כמעט ואין לו ערך והשפעה לטווח הארוך. אבל אם התגובה הפנימית שלנו אליו היא יאוש, עצב ודיכאון, הרי הפכנו אותו להיות חלק משמעותי מהאישיות שלנו, והוא כבר לא חד־פעמי.

מאידך, אם הכישלון מעורר אותנו לתשובה, לרגישות גבוהה יותר, למאמץ ולמתח חיובי בחיים, הרי ש"בשורה התחתונה", הרווחנו מהסיפור.

טוב, כמובן שאין לזלזל גם בעבודה החיצונית, בצורך לבחור נכון ולעשות מעשים טובים ורצויים, אבל חשוב שנזכור ונשים לב, כי עיקר העבודה הפנימית היא בתגובות הפנימיות שלנו לאחר מעשה לכל מה שקורה ברובד החיצוני והגלוי.

אז איך מגיבים נכון?

לייחס את הטוב לקדוש ברוך הוא ואת הרע לעצמי

עיקרון היסוד בתגובה הפנימית, הוא הכלל הזה: את המעשים הטובים אנו מייחסים לקדוש ברוך הוא, ומבינים שרק הוא אחראי לקיומם, ואילו את המעשים הלא טובים, את הכישלונות, אנחנו מייחסים לעצמנו ולוקחים עליהם את מלוא האחריות והאשמה.

וואוו! זה נשמע קשה, ואולי אפילו קצת מוזר. מה פתאום? מה ההיגיון בחשיבה כזו, והאם אין היא מביאה לרפיון ידיים, עצבות וייאוש?

אכן, הנטייה האנושית הטבעית היא הפוכה בדיוק: כאשר אנו מתבוננים בתוך עצמנו על ההצלחות שלנו מצד אחד ועל הכישלונות מהצד השני, הנטייה היא לראות את ההצלחות כנובעות מהאישיות החיובית שלנו, מהכישרונות, הרצונות הטובים והיכולת שלנו לבחור בטוב; ואילו כאשר אנו חווים כישלון אנו נוטים תמיד לחפש סיבה חיצונית לכישלון – מישהו אחר שאשם בזה / גורמים חיצוניים שאין לנו שליטה עליהם / איזה וירוס או חיידק שבדיוק תקף אותי ולכן לא יכולתי לאסוף כחות...

[מן הסתם לא אחד ולא אחת מהקוראים אומרים לעצמם – להפך! הנטייה הפנימית היא להיות לא מרוצה, לחפש חסרונות במה שאני עושה, ולכרוע תחת נטל האשמה. המטרה של הטיפול ושל הייעוץ הנפשי היא לצאת מהדפוס השלילי הזה, ולאפשר לנו כן לחוש מרוצים מעצמנו, בעלי נקודות טובות ואופי חיובי – לאלו אנו אומרים: הבה נתבונן מה מביא אותך לחשיבה כל כך שלילית על עצמך, ומה מזין באופן תמידי את האכזבה שלך מעצמך (ואל תאמר הפנמה של ביקורתיות שספגת מההורים, כי זה לא חשוב עכשיו. כעת אתה אדם עצמאי אשר בוחר – גם אם לא במודע – בדרך החשיבה הזו, ועליך לברר מדוע, וכיצד ניתן לשנות זאת). מתברר שהגורם הוא, שוב, הגאוותן הקטן שיושב לך בפנים. הוא מצפה שתעמוד בציפיות גבוהות, ומאוד לא מרוצה כאשר אינך עומד בהן. "הדימוי העצמי הנמוך" הוא בעצם אחת ההופעות של הגאווה שלך – והיא גם גורמת לכך שלא תוכל להתקדם ולהשתנות, כי אף פעם לא תצליח לעמוד בציפיות הגבוהות שיש לך מעצמך, ולכן תמיד לא תהיה מרוצה אלא תשקע בדכדוך ובייאוש.]

והנה, חז"ל מלמדים אותנו כי למרות הראייה האנושית הזו, באמת המציאות הפוכה:

"אמר ריש לקיש מאי דכתיב [משלי ג] אם ללצים הוא יליץ ולענוים יתן חן? בא לטמא – פותחין לו; בא לטהר – מסייעין אותו" – נשים לב, יש כאן הבדל דק אבל משמעותי בין הבא לטמא, לבין הבא לטהר: מי שבא לטמא רק פותחים לו, אבל המעשה הרע נעשה לגמרי על ידו, ואלו הבא לטהר מסייעין אותו – והרבה מהכוח ומהזכות של עשיית המעשה הטוב, נזקף לטובת הקדוש ברוך הוא!

מה פתאום נכון לראות כך את המצב?

מה הרווחנו?

ראשית נראה מה הרווחנו מהמבט הזה:

קודם כל, הנה לנו תרגיל ראשון למה שהצבנו במפגשים הקודמים כמטרה חשובה ומרכזית בחיינו – להשתחרר מהצורך לבנות ולתחזק דימוי עצמי, ותדמית חיצונית וכוזבת.

אבל יש כאן עוד משהו, עמוק יותר:

מה קורה כאשר אנחנו מייחסים את הטוב לעצמנו, ואילו את הרע משליכים הלאה? כאשר אנו מתעקשים לחשוב שהטוב נובע מאתנו ורק מאתנו, אנחנו מאוד מצמצמים את הטוב. בתפיסה שלנו מצטייר שהעולם כולו – האנשים שסביבנו, הגורמים שמשפיעים על מה שקורה, ובעצם גם הקדוש ברוך הוא כביכול – לא מסוגלים לייצר טוב, ו"מזל שיש אותי" ורק בזכות העובדה שאני קיים יכולים לקרות ולהופיע מעשים טובים גם בסביבה כל כך קשה...

ואילו כאשר אנו נכשלים ופועלים רע, אנו נוטים להשליך זאת על הסביבה – האנשים האחרים, הגורמים המשפיעים ובסופו של דבר הקדוש ברוך הוא בעצמו (את הנטייה הזו אנו רואים כבר אצל האדם הראשון, שכאשר הוטחה בו העובדה כי חטא השליך את החטא הלאה – "האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי..." – וחז"ל מדגישים כי במילים "אשר נתת" הוא כפר בטובה, ובעצם האשים את הקדוש ברוך הוא בעצמו בהסתה לחטא). כאשר אנו משליכים את הרע החוצה הוא מתפזר... שוב, מתקבעת בתודעה שלנו התפיסה כי "העולם מאוד קשה ורע, ולכן גם לאדם טוב כמוני מזדמן כישלון וחטא".

לעומת זה, כאשר אנחנו חושבים הפוך, כל מציאות של טוב אנחנו מייחסים לקדוש ברוך הוא. כל פעולה טובה וכל אור שמזדמן לי להביא לעולם הם עדות למציאות של טוב גדול וכללי (שאני רק זכיתי להיות צינור עבורו). כל טוב קטן הולך ומצטרף למציאות כללית וגדולה של טוב גדול, ומקבל עוצמה ונוכחות רבה בזכות זה. ואילו כאשר אנו נכשלים, אנו לוקחים את כל האחריות והאשמה על עצמנו, ואז מצטייר לנו שבסך הכל העולם הוא טוב וחיובי, ויש רק בעיה אחת קטנה – אני. אבל גם זה בעצמו בשורה, כי אם כל הבעיה היא אני, הרי זו בעיה שיש לי את הכלים להתמודד אתה. אין צורך לשנות את כל העולם, ולהשפיע על אנשים שאין לי יכולת להשפיע עליהם, את כל העבודה אפשר לעשות קרוב, אצלי בפנים.

מי אני באמת?

אבל לא מספיק לראות שכדאי לחשוב כך, צריך גם להבין למה נכון לחשוב כך.

נתבונן מה בתוכנו מפיק את הטוב ואת ההצלחות האמיתיות ומה מפיק את הכישלונות והמעשים שאינם טובים ורצויים:

במושגי תורת הנפש, המקור לטוב האמיתי היא הנפש האלוקית, ואילו המקור לרע ולפעולה מתוך אגואיזם היא הנפש הבהמית. וכעת, נתבונן לאיזו נפש מהן אנחנו יכולים להתייחס כ"אני" ואיזה מהן היא נוכחות של משהו "בתוכי".

בספר התניא, מדייק אדמו"ר הזקן תשובה לנ"ל משני מקורות עיקריים:

ראשית, אנו אומרים בכל בוקר "נשמה שנתת בי טהורה היא" – אז הדובר אינו הנשמה, היא המתנה שניתנה לי (הנפש הבהמית).

בנוסף לכך, ספר התניא מתבונן איך נראית תודעה של צדיק, ועושה זאת דרך מה שמסופר במדרש על הלל הזקן, שכאשר היה הולך לאכול היה אומר לתלמידיו כי הוא הולך לגמול חסד עם נפשו הבהמית. כך הם הדברים אצל צדיקים. כאשר צדיק חש "אני רעב" פירושו של דבר שהוא כבר ממש רוצה ללמוד תורה, וכאשר הוא חש "אני צמא", פירושו שהוא מרגיש רחוק מהקדוש ברוך הוא. למה הוא אוכל? כי "היא רעבה", ו"היא צמאה". ברור לנו שאצלנו הדברים כמעט הפוכים. הרצונות והצרכים הגופניים והאגואיסטים נחווים אצלנו באופן פשוט כ"אני", ואילו השאיפה לגובה, לרוחניות ולקדושה היא משהו עלום ונסתר בתוכנו, שנדרש מאמץ גדול כדי לחשוף אותו, וגם אז הוא קיים בתוכנו כ"משהו שמושך אותי, משפיע עלי".

אם כן, הטוב האמיתי שלנו הוא פעולה של הנפש האלוקית, אשר אמנם מבחינת המהות היא העמוקה והעצמית לנו ביותר, אבל מבחינת המציאות והחוויה שלנו היא "אורחת" בתוכנו, ומשמשת כצינור לאור ולנוכחות האלוקית בתוכנו; ואילו המציאות של הרע, של האגואיזם ושל החטא נובעים מהטבע של הנפש הבהמית, שהיא גם הטבע הראשון והפשוט שלנו (שוב, מצד המציאות).

איך אנחנו חיים בשלום ובשמחה עם התובנה הזו?

איך רואים בפועל את נוכחות ה' בתוך המעשים הטובים שלנו?

על כך במפגשים הבאים.

להרחבה: www.torathanefesh.org

להערות ושאלות: noam@torathanefesh.org