סדרות / חגי ישראל ומועדיו / המלך בשדה

המלך בשדה - לומדים אלול תשרי, תשובה ללא אשמה

המובן הרגיל של מצוות התשובה הוא תיקון וכפרה לחטאים, אך תורת החסידות מגלה שלתשובה יש משמעות רחבה ובסיסית יותר, ותיקון החטאים הוא רק חלק ממנה. בזוהר הקדוש מובא שמלך המשיח בא "לאהדרא לצדיקייא בתיובתא" [להחזיר את הצדיקים בתשובה] (ח"ג קנג, ב). זאת אומרת, שגם מי שלא חטא צריך לחזור בתשובה. התשובה היא עולם שלם, הקשור לתשתית עבודת ה', גם של רשעים וגם של צדיקים.

הופעתה של התשובה בתוך שבעת הדברים שקדמו לבריאה (מדרש תנחומא פרשת נשא), מוכיחה כי התשובה איננה רק מסלול ל'תיקון פנצ'רים', עזרה לאנשים קטנים שחטאו. התשובה הופיעה עוד טרם היות עולם, עוד לא היו מעשים אסורים וגם לא היה מי שיעשה אותם. מדוע? כי התשובה היא דבר יסודי ומהותי ששייך לעולם כולו. יסודי עד כדי כך, שהעולם לא יכול היה להיברא בלעדיו!

תרופה למכה

תשובה איננה קשורה בהכרח לאשמה. התשובה היא התרופה להיותנו רחוקים מה' – וכל מי שחי בעולם, מרגע לידתו, הוא רחוק מה' – שלא באשמתו. בפירושו לפסוק "גם את העולם נתן בלבם" (קהלת ג,יא) מציין רש"י עיקרון, שנידון רבות בספרי החסידות: "ולכך כתוב כאן העלם חסר, לשון העלמה". המילה עולם, כתובה בפסוק ללא האות ו', בשביל לרמוז לנו כי עולם הוא מלשון העלם, העולם מעלים לנו את הבורא. קיומו של העולם ותפקודו נראים לנו מובנים מאליהם, בעוד נוכחותו של הבורא נסתרת מפנינו. התשובה היא היכולת 'לשחות נגד הזרם', לגלות את האור מתוך החושך ולחשוף את ה' המסתתר לנו מאחורי הטבע. התשובה נבראה לפני העולם, כהקדמת תרופה למכה – עוד לפני שהעולם ייפרס לעינינו ויסתיר מפנינו את ה', נברא הכוח איתו נוכל לשוב אל השורש, לשוב אל ה'.

כשהנביא הושע קורא לנו "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'" (יד, ג), הוא לא מדבר על חטאים בלבד, אלא על שיבה אל השורש הראשון ממנו הגענו – לשוב אל ה'! לפי זה, כל אדם בכל מצב צריך לחזור בתשובה. עוד לפני שתשובה היא שינוי של מעשים, עוד לפני שהיא שינוי בחיים, תשובה היא להיות אחר – להיות קשור לה'.

וכך מלמד אותנו ה'שפת אמת':

כִּי הִנֵּה עִקַּר הַתְּשׁוּבָה אֵינוֹ עַל עֲבֵרָה דַוְקָא, אַךְ שֶׁצָּרִיךְ הָאָדָם לָשׁוּב לְהִתְדַּבֵּק בְּשָׁרְשׁוֹ. וְעַל זֶה אָמְרוּ חז"ל "שֶׁמַּגַּעַת עַד כִּסֵּא הַכָּבוֹד", כְּלוֹמַר שֶׁצְּרִיכִין לָשׁוּב אֶל הַחֵלֶק שֶׁיֵּש לְכָל אִישׁ נִשְׁמַת אֱלוֹקִי מִמַּעַל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "עַד ה' אֱלֹקֶיךָ" (הושע יד,ב).

(פרשת נצבים תר"נ)

ההגדרה הבסיסית של התשובה היא שיבה אל השורש ממנו נוצרה נשמתנו. כמו ילד שמתגעגע לאמו, כך כל נשמה שואפת להידבק מחדש בה'.

לא לצדיקים בלבד

בעל התניא מסביר את הפער העצום בין מצב הנשמה כפי שהיא בשורשה, לבין מצבה בחיים בעולם הזה:

כִּי הַתְּשׁוּבָה אֵינוֹ דַּוְקָא בְּמִי שֶׁיֵּש בְּיָדוֹ עֲבֵרוֹת חַס וְשָׁלוֹם, אֶלָּא אֲפִלּוּ בְּכָל אָדָם. כִּי עִנְיַן הַתְּשׁוּבָה הוּא לְהָשִׁיב הַנְּשָׁמָה לִמְקוֹרָהּ וְשָׁרְשָהּ שֶׁהָיְתָה כְּלוּלָה בְּמַאֲצִילָהּ בָּרוּךְ הוּא וּצְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת ה' מַמָּשׁ, וְיָרְדָה מִמְּקוֹם כְּבוֹדָהּ וְנִתְלַבְּשָׁה בָּעוֹלָם הַזֶּה הַגַּשְׁמִי. שֶׁאֲפִלּוּ כָּל הַהֲשָׂגוֹת הָרוּחָנִיִּים שֶׁמַּּׂשֶגֶת בְּהִתְלַבְּשׁוּתָהּ בְּתוֹךְ הַגּוּף, הֵם נוֹפְלִים תַּחַת בְּחִינַת זְמַן וּמָקוֹם. וְצָרִיךְ לַהֲשִׁיבָהּ עַל יְדֵי "וַיִּצְעֲקוּ אֶל ה' בַּצַּר לָהֶם מִמְּצוּקוֹתֵיהֶם יַצִּילֵם" (תהילים קז,ו) כִּי צַר לוֹ הַמָּקוֹם שֶׁהוּא בְּחִינַת מֵצַר וּגְבוּל.

(רבי שניאור זלמן מליאדי, 'תורה אור' פרשת ויחי מ"ה ע"א)

 בעל התניא מלמד אותנו כי התשובה היא געגועי הנשמה לפרוץ את גבולות העולם הזה, ולשוב למקורה ושורשה. כאשר נשמה 'מתלבשת בעולם הזה הגשמי' – כלומר מתחילה לחיות כאן כבן אדם, היא מתרחקת מהשורש הראשון שלה. כל דרגה שהנשמה יכולה להגיע אליה בעבודת ה', לא תשווה למצבה המקורי של הנשמה, טרם ירדה לעולם הזה. כאן הנשמה מוגבלת תחת גדרי זמן ומקום, והיא שואפת 'לחזור הביתה', היא רוצה להיות במצבה הטבעי – קרובה לה' ומרגישה אותו.

ההבדל בין אנשים בדרגות שונות הוא בכמה הם התרחקו מהשורש. הצדיק התרחק בעצם זה שהוא חי בעולם הזה, אך לא יותר מכך; לעומתו, אדם שחטא התרחק לאין ערוך בכך שהפנה את הגב לקדוש ברוך הוא, ופעל 'חזיתית' נגדו. גם כאן יש להבחין בין חטא חד־פעמי לבין חטא מתמשך ובין שוגג ומזיד. החטא מחריף את הריחוק מה' לסדרי גודל אחרים, ולכן מחריף גם את הצורך לשוב בתשובה. אך על אף שההבדלים הם גדולים ומשמעותיים, התוכן של התשובה הוא בסופו של דבר אותו תוכן: לסובב את הפנים לה', לרצות להתקרב אליו ולחוש את קרבתו. לא רק צדיקים זקוקים להגדרה הזאת של התשובה. גם אדם שחטא, ובכך התנתק משורשו באופן הגרוע ביותר – אם יבין את התשובה במובנה המלא, יגיע לתיקון עמוק יותר.

תעתוע אותנטי

החטא מרחיק אותי מה' וגורם לי להסתכל על ה' כזר ורחוק ממני, אך האמת היא שבלי משים – החטא גם גורם לי להיעלם לעצמי. החטא מנתק אותי מנשמתי. פתאום אני רוצה דברים שאני לא באמת רוצה; מוצא את עצמי מתלהב מדברים שמזיקים לי ומעכירים את רוחי.

אחרי שהוא מסתנן פנימה, התחפושת של היצר הרע נראית כל כך טבעית ומשכנעת, עד שלא רק שהוא נדמה לחבר הכי טוב שלי, אלא הוא משכנע אותי כי הוא בעצם אני. כולנו מכירים את מצב הנפש המתואר בגמרא: "בשעת יצר הרע לית דמדכר ליה ליצר טוב" [בזמן יצר הרע אין מי שזוכר את היצר הטוב] (נדרים לב, ב). כשאני שקוע בתאווה, בכעס או בעצלות, החטא נראה לי הדבר האותנטי ביותר, הכי 'אני', ואילו ההתגברות והמלחמה ביצר נראות כדבר הרחוק מן הלב, ציווי ש'נוחת עלי' מהשמיים ואין לי כל הזדהות אתו. האמת היא הפוכה: החטא גורם לי להיעלם מהשטח, מישהו אחר משתלט על החשיבה שלי ופתאום אני מישהו אחר.

וכך מסביר ה'שפת אמת':

כִּי כָשַׁלְתָּ בַּעֲוֹנֶךָ" הושע יד,ב - זֶה נֶאֱמַר לְכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. וְאַף שֶׁחָטָא וְהִרְשִׁיע ַ הַרְבֵּה צָרִיךְ לְהַאֲמִין כִּי עִקַּר נְקֻדָּה יִשְׂרְאֵלִית שֶׁבּוֹ הִיא בִּמְקוֹמָהּ. וּכְמוֹ שֶׁכָּתוּב
"אֵין אָדָם חוֹטֵא עַד שֶׁנִּכְנָס בּוֹ רוּחַ שְׁטוּת"
(סוטה ג ע"א) וְנִקְרָא מִכְשׁוֹל. וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב "עַד ה' אֱלֹקֶיךָ" (הושע שם) - חַיּוּת אֱלוֹקִי שֶׁיֵּש בְּכָל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב "נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה". וְזֶהוּ שֶׁכָּתוּב "וְלֹא נֹאמַר עוֹד אֱלֹקֵינוּ לְמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ" (הושע שם,ד) שֶׁזֶּה עִקַּר הַתְּשׁוּבָה לָשׁוּב לְהִתְדַּבֵּק בְּעִקַּר חַיּוּת אֱלוֹקִי שֶׁבּוֹ.

(שבת תשובה פרשת וילך, תרל"ד)

חטא הוא מכשול, אך כישלון בשום אופן לא מייצג אותי האמיתי. גם אם אדם מיואש מרוב כישלונות עליו להאמין כי הנפילה היא תמיד תחפושת. המילה 'חטא' היא מלשון 'להחטיא את המטרה', לפספס. החטא איננו מייצג אמיתי שלי, אלא של הפספוס וההחטאה שלי. כשחז"ל קובעים את הכלל: 'אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות', הם מגלים לנו כי החטא הוא לא באמת אני, אלא רוח שטות שהתלבשה עלי ובלבלה אותי. ברגע שאחזור לשפיות, אתנתק מהחטא ולא אזדהה אתו כלל.