המלך בשדה - לומדים אלול תשרי, הקדוש ברוך הוא הוא מאסף

לולב זה הקדוש ברוך הוא, נטילת ידיים זה הקדוש ברוך הוא, לחייך לחבר זה הקדוש ברוך הוא, שורה בגמרא זה הקדוש ברוך הוא!

לא תאמינו אבל יש מדרש כזה:

"פְּרִי עֵץ הָדָר זֶה הַקדוש ברוך הוא,

כַּפֹּת תְּמָרִים זֶה הַקדוש ברוך הוא,

וַעֲנַף עֵץ עָבֹת זֶה הַקדוש ברוך הוא,

וְעַרְבֵי נָחַל זֶה הַקדוש ברוך הוא" (ויקרא רבה ל,ט).

כי על מה זעקנו, מה כאב לנו, מה קרע לנו את הלב? החטא! החטא שקרע אותנו מריבונו של עולם, החטא שהחטיא את מה שבאמת רצינו. נשברנו כשמצאנו את עצמנו לבד, בוהים בעולם מגושם ולא זוכרים איך פעם ראינו את הקדוש ברוך הוא נוכח בו. סתמנו את צינור האמונה והלכנו לאיבוד. אולי נותרו לנו המילים הנכונות, אך כשהלב מתרוקן ומתנתק, המילים רק מכבידות ולא משכנעות אף אחד.

ואז הגיע הנס הגדול בעולם. הקדוש ברוך הוא שבר את הכללים. אנחנו עצם מעצמיו ובשר מבשרו, ובין כך ובין כך קרויים בנים ולהחליפם באומה אחרת אי אפשר. עיצומו של יום מכפר. מחיצות הברזל שבנינו במו ידינו נמסו ואינן. הנשמה נשטפה באור יקרות, הוא ראה אותנו מעולפים וריחם עלינו! אבא הגיע הביתה. הכל בסדר ילדים. בואו לסוכה.

אנחנו מתעוררים ורואים מעלינו סכך. משפשפים את העיניים ונזכרים. ניגוני ראש השנה ותפילות יום הכיפורים, הרימונים, השופר, הכפרות והווידויים הזכירו לנו את מי שהיינו פעם, את מי שרצינו להיות. ובתוך האינקובטור הסוכך עלינו, חדר ההתאוששות מניתוח־נשמה־פתוח, אנחנו מגלים מחדש את נוכחותו בכל. הסוכה עוטפת אותנו מכל כיוון בענני כבוד, ובאטמוספרה שהיא יוצרת העולם שקוף יותר, הלב שוב שומע. מסתכלים ימינה – הקדוש ברוך הוא! מסתכלים שמאלה – הקדוש ברוך הוא! מי לא רואה?!

במדרון החלקלק התפלפלנו על כל חטא. כמה זה בדיוק אסור ולמה, ומה הדין בדיעבד... בסתר לבנו ידענו שזה בכלל לא משנה. כל האיסורים כולם הם עניין אחד ויחיד – התרחקות והתנתקות מאבינו אהובנו. וכשאנחנו רוקדים עם לולבים אנחנו יודעים כי כל הנחלים הולכים אל אותו ים, עם או בלי ריח, עם או בלי טעם – הקדוש ברוך הוא! לולב זה הקדוש ברוך הוא, נטילת ידיים זה הקדוש ברוך הוא, לחייך לחבר זה הקדוש ברוך הוא, שורה בגמרא זה הקדוש ברוך הוא!

מִצְוַת סֻכָּה אַחַר יוֹם הַכִּפּוּרִים. שֶׁכָּתוּב "כִּי אִם עֲוֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹקֵיכֶם" (ישעיהו נט,ב). וְלָכֵן אַחַר שֶׁנִּטְהֲרוּ מֵעֲווֹנוֹת נִטַּל הַהֶבְדֵּל. וְיֵשׁ עֲווֹנוֹת שֶׁמַּבְדִּילִין הָאַחְדוּת בֵּין אֶחָד לַחֲבֵרוֹ, זֶהוּ שֶׁכָּתוּב "בֵּינֵיכֶם" מַמָּשׁ. וְיֵשׁ שֶׁמַּבְדִּילִין בֵּין אָדָם לַמָּקוֹם. וּבְסֻכּוֹת נַעֲשָׂה הַכֹּל אַחְדוּת אֶחָד, וְנַפְשׁוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתְאַחֲדִין. זֶהוּ רוֹמֵז הַד' מִינִים שֶׁבַּלּוּלָב שֶׁנַּעֲשִׂין אֲגֻדָּה אַחַת. וְהַסֻכָּה שֶׁמִתְאַחֲדִין נַפְשׁוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם. לָכֵן נִקְרָא חַג הָאָסִיף.

 (רבי יהודה אריה לייב מגור, 'שפת אמת' דברים, סוכות תרס"ג)

החטא פורם את הקשרים שלנו אחד מהשני. פגיעה גלוייה בין אדם לחברו כמו גם הבושה והאשמה שבאים בעקבות כל חטא הם המעטפת החיצונית של הפירוד הזה, והחלודה שהצטברה על הנשמה היא הסיבה הפנימית לו. אהבת ישראל מבוססת על ראייתנו את עצמנו כנשמה אחת בגופים שונים. כשאנחנו נפרדים מהנשמה שלנו ובוגדים בה, אנחנו יכולים להישאר סחבקים אבל אין לנו הרבה סיכוי באמת לאהוב אחד את השני. וכך "עוונותיכם היו מבדילים ביניכם" – בין אדם לחברו – "לבין אלוקיכם", וגם בין אדם למקום. אחרי שנטהרנו מעוונותינו ביום הכיפורים, מגיע חג האסיף ומאחד את כולנו, נפשות בני ישראל מאוחדות ומתאחדות עם אבינו שבשמים.

כשהנשמה שלנו טהורה היא יכולה להתחבר באופן טבעי לכל נשמה אחרת וגם לריבונו של עולם. זו המשמעות של המצוות המרכזיות בחג הסוכות. בסוכה אנחנו מתאחדים עם ה', ענני כבודו חופפים עלינו מלמעלה ושתיים וחצי הדפנות המינימליות דומות לזרוע, אמה וכף יד המחבקת אותנו. ארבעת המינים הם, לפי המדרש הידוע, ארבעה סוגי אנשים. ההבדלים ביניהם מתבטאים בדרגתם הרוחנית, ואגידתם כאחד היא מימוש תפילות הימים הנוראים "ויעשו כולם אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם".

זהו עומק המדרש המזהה את ארבעת המינים עם הקדוש ברוך הוא. ארבעת המינים מגלים, כולם יחד וכל אחד בנפרד, את האחדות האלוקית שאנחנו פוגשים מחדש בסוכות:

וּמְבָאֵר אדמו"ר המהר"ש מִלְיוּבַּאוִויטשׁ שֶׁמַּה שֶּׁכָּל אֶחָד מֵאַרְבַּעַת הַמִּינִים מוֹרֶה עַל הַקָדוֹשׁ בָּרוּך הוּא הוּא מִצַּד עִנְיַן הַאַחְדוּת שֶׁבָּהֶם.

שֶׁ"פְּרִי עֵץ הָדָר" זֶה אֶתְרוֹג שֶׁדָּר בְּאִילָנוֹ מִשָּׁנָה לְשָׁנָה, שֶׁבְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנָה יֵשׁ כָּך וְכָךְ שִׁנּוּיִים מִן הַקָּצֶה אֶל הַקָּצֶה שֶׁלָּכֵן נִקְרֵאת שָׁנָה מִלְּשׁוֹן שִׁנּוּי לְפִי שֶׁיֵּשׁ בָּהּ כָּל שִׁנּוּיֵי הָאֲוִירִים שֶׁל כָּל ו' הַתְּקוּפוֹת שֶׁנִּמְנוֹת בַּכָּתוּב ["זרע וקציר וקור וחום וקיץ וחורף"], וְהָאֶתְרוֹג שֶׁדָּר בְּאִילָנוֹ מִשָּׁנָה לְשָׁנָה הוּא סוֹבֵל אֶת כָּל הַשִּׁנּוּיִים. וִיתֵרָה מִזּוֹ, שֶׁלֹּא רַק שֶׁהוּא סוֹבֵל אֶת כָּל הָאֲוִירִים אֶלָּא שֶׁהוּא גָּדֵל מֵהֶם. הַיְנו, שֶׁלֹּא רַק שֶׁשִּׁנּוּיֵי הָאֲוִירִים אֵינָם עוֹשִׂים בּוֹ גֵּרָעוֹן אֶלָּא שֶׁהוּא מְקַבֵּל מֵהֶם תּוֹסֶפֶת צְמִיחָה. שֶׁזֶּהוּ אֲמִתִּית עִנְיַן הַאַחְדוּת שֶׁבָּאֶתְרוֹג, שֶׁהוּא מְאַחֵד אֶת כָּל שִׁנּוּיֵי הָאֲוִירִים, שֶׁמִכֻּלָּם נַעֲשָׂה דָּבָר אֶחָד - מְצִיאוּת הָאֶתְרוֹג.

וְעַל דֶּרֶךְ זֶה הוּא גַּם בַּלּוּלָב, כַּפֹּת תְּמָרִים, "כַּפֹּת" - חָסֵר כְּתִיב, וְדָרְשׁוּ חז"ל שֶׁצָּרִיךְ לִהְיוֹת כָּפוּת. שֶׁהֶעָלִים צְרִיכִים לִהְיוֹת בְּאֹפֶן שֶׁיִּהְיוּ רְאוּיִים לִכְפּוֹתָן וּלְאָגְדָם יַחַד עִם הַשִּׁדְרָה כְּדָבָר אֶחָד. שֶׁהֲגַם שֶׁיֵּשׁ עוֹד אִילָנוֹת שֶׁהָעֲנָפִים קְרוֹבִים לְהָעֵץ, אֵין זֶה בְּאֹפֶן דְּכָפוּת - אַחְדוּת - כְּבַלּוּלָב.

וְכֵן הוּא גַּם בְּהַהֲדַסִּים, "עֲנַף עֵץ עָבֹת", עָבֹת דַוְקָא - "תְּלָתָא בְּחַד קִנָּא" [שלושה בקן אחד]. שֶׁהֲגַם שֶׁהֵם שְׁלוֹשָה עָלִים נִפְרָדִים מִכָּל מָקוֹם הֵן "עָבֹת", בְּחַד קִנָּא.

וְכֵן הוּא גַּם בָּעֲרָבָה "עַרְבֵי נָחַל", שֶׁנִּקְרֵאת בַּגְּמָרָא בְּשֵׁם "אַחְוָנָא" עַל שֵׁם שֶׁגְּדֵלִים בְּאַחְוָה. שֶׁאַף עַל פִּי שֶׁהֵם "עַרְבֵי נָחַל", 'עַרְבֵי' לְשׁוֹן רַבִּים, הֵם בְּאַחְוָה וּבְאַחְדוּת, וְכָך הוּא אֹפֶן גִּדּוּלָם...

(הרבי מלובביץ', מאמר "וחג האסיף")

האתרוג נקרא "הדר" מפני שהוא דר ומתגורר על העץ יותר מכל פרי אחר. האתרוג יכול להמשיך ולגדול בכל עונות השנה, ובכך הוא מגלם אחדות של עונות השנה המתחלפות. אחדות בממד הזמן. עלי הלולב כמעט ואינם ניכרים, איננו מתייחסים לכל עלה בנפרד אלא ללולב כיחידה אחת. עלי ההדס נספרים כל אחד לבדו, אך עליהם לנבוע מנקודה אחת, ואחדות הערבה נקראת בשמה ובאופן גידולה.

יש בינינו הבדלים, האתרוג בעל הטעם והריח ממשיך להוביל, הוא פרי אחד ויחיד והאחדות שבו ניכרת מכולם ומצליחה לאגד קצוות רחוקים. הלולב כמעט אחד, ההדס עוד פחות ואילו הערבה רק בערך – אך ככה יוצרים אחדות בין אנשים שונים ודרגות שונות, וכך גם מתגלה אחדותו של הקדוש ברוך הוא בעולם – בתוך ריבוי הדרגות. המבט השמח של סוכות לא מפספס את גילויו של הקדוש ברוך הוא בכל דרגה שתהיה. הערבה היא פחות מאתרוג אבל "ערבה זה הקדוש ברוך הוא" לא פחות מלולב ולא פחות מאתרוג. חג האסיף אוסף את השברים שלנו, את הפירורים שפוררנו את עצמנו בחוסר דעת, ומרפא אותם מבדידותם ומחלקיותם. ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך.