המלך בשדה - לומדים אלול תשרי, איפה להישאר

"וְעַל יְדֵי הַתְּשׁוּקָה וְהַשִּׂמְחָה לְהִתְדַּבֵּק בַּתּוֹרָה, נִשְׁאָר אַחַר כָּךְ דְּבֵקוּת מֵעֵסֶק הַתּוֹרָה... וְכֵן אַף אֲנָשִׁים סוֹחֲרִים שֶׁבְּכָל הַשָּׁנָה אֵין עוֹסְקִים תָּמִיד בַּתּוֹרָה, מִכָּל מָקוֹם עַל יְדֵי הַשִּׂמְחָה בִּתְחִלַּת הַשָּׁנָה, שֶׁקּוֹבֵעַ בְּלִבּוֹ וְקָשֶׁה לוֹ לִפְרֹשׁ מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, מוֹעִיל לוֹ שֶׁלֹּא יִשְׁכַּח לְגַמְרֵי"

בשמיני עצרת, חג שמחת תורה, מצווה התורה להקריב "פר אחד, איל אחד, כבשים בני שנה שבעה תמימים" (במדבר כט,לו). לאחר שבחג הסוכות הקרבנו עשרות פרים ואילים, ביום השמיני אנחנו מקריבים רק פר אחד ואיל אחד. רש"י על פי המדרש מסביר זאת: "פַּר אֶחָד אַיִל אֶחָד" - אֵלּוּ כְּנֶגֶד יִשְׂרָאֵל, הִתְעַכְּבוּ לִי מְעַט עוֹד, וּלְשׁוֹן חִבָּה הוּא זֶה, כְּבָנִים הַנִּפְטָרִים מֵאֲבִיהֶם וְהוּא אוֹמֵר לָהֶם 'קָשָה עָלַי פְּרֵדַתְכֶם', עַכְּבוּ עוֹד יוֹם אֶחָד".

מדרש מפורסם זה מבטא את עניינו של שמיני עצרת – שמחת תורה. ביום הזה הקדוש ברוך הוא עוצר הכל ושמח אתנו יום נוסף. זכינו לעבור את הכל, מתקיעת השופר הראשונה בחודש אלול ועד לטעימה האחרונה בסוכה. ימים ארוכים של קרבה גדולה לקדוש ברוך הוא. ובכל זאת, כמתנת פרידה, הקדוש ברוך הוא רוצה לתת לנו עוד יום אחד של קרבה. קרבה שתהיה גדולה עוד יותר ממה שזכינו עד כה. וכך מסביר את העניין בעל ה'נתיבות שלום' (שמחת תורה, מאמר שני):

אִיתָא בְּ'תוֹרַת אָבוֹת' בְּשֵׁם מָרָן הַקָּדוֹשׁ מִקּוּבְרִין זי"ע, שֶׁיְּמֵי בֵּין הַמְּצָרִים, תְּרוּעָה וּשְׁבָרִים [חודש אלול], עֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה וְיוֹם הַכִּפּוּרִים, סֻכָּה וְאַרְבַּעַת הַמִּינִים, הַכֹּל הֲכָנָה לְ"אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים". הַיְנוּ שֶׁכָּל הַיָּמִים הַקְּדוֹשִׁים הָאֵלּוּ הֵם הֲכָנָה לִשְׁמִינִי עֲצֶרֶת, שֶׁבּוֹ הַגִּלּוּי הַגָּדוֹל שֶׁל "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת". וְעַל פִּי מַאֲמַר חז"ל שֶׁפֶּסַח הוּא הָרִאשׁוֹן בְּסֵדֶר הָרְגָלִים, הֲרֵי שְׁמִינִי עֲצֶרֶת הוּא סִיּוּם הָרְגָלִים. וּלְפִי זֶה כָּל הַמּוֹעֲדִים מוֹבִילִים לִשְׁמִינִי עֲצֶרֶת, שֶׁבּוֹ "יִחוּד קֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵיה", בְּחִינַת "בּוֹאוּ וְנִשְׂמַח אֲנִי וְאַתֶּם"... וְעִנְיַן "אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ" הוּא הִתְבַּטְּלוּת בַּדַּרְגָּה הָעֶלְיוֹנָה בְּיוֹתֵר, שֶׁיְּהוּדִי מִתְבַּטֵּל כֻּלּוֹ לַה' יִתְבָּרֵךְ עַד כִּי אֵין שׁוּם דָּבָר, אֵין שׁוּם מְצִיאוּת אַחֶרֶת וְאֵין שׁוּם הֲוָיָה, אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ.

שמחת תורה היא השיא שכל החגים מובילים אליו. ביום הזה אנחנו מגיעים לשיא החיבור עם ה' מתוך אהבה, אהבה שכובשת אותנו לגמרי. הדבר שמייצג יותר מכל את האהבה שבינינו לה' היא התורה. התורה היא נקודת החיבור שלנו עם ה', וסביבה אנחנו שמחים ביום הזה. למרבה הפלא, השמחה בתורה לא מתבטאת ביום הזה בלימוד מעמיק או קריאה בתורה, אלא דווקא בריקוד. דווקא הרגליים שרוקדות עם התורה, מבטאות את השמחה והחיבור.

הַתּוֹרָה רוֹצָה לְסַבֵּב בְּהַקָּפוֹת סְבִיב שֻּלְחַן הַקְּרִיאָה, אַךְ מֵאַחַר שֶׁהַתּוֹרָה לְבַדָּהּ אֵין לָהּ רַגְלַיִם, נַעֲשָׁה הַיְּהוּדִי רַגְלַיִם לְסֵפֶר הַתּוֹרָה, הַמּוֹלִיכוֹת אֶת הַתּוֹרָה סְבִיב הַבִּימָה כְּרַגְלַיִם הַמּוֹלִיכוֹת אֶת הָרֹאשׁ.

מַה מַּשְׁמָעוּת הַדָּבָר שֶׁהָאָדָם נַעֲשָׁה רַגְלַיִם לְסֵפֶר הַתּוֹרָה? הָעִנְיָן הוּא: הָרִקּוּד שֶׁל שִׂמְחַת תּוֹרָה מְבַטֵּא אֶת הַחְלָטָתוֹ שֶׁל יְהוּדִי לְקַבֵּל עַל עַצְמוֹ עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם עַד כְּדֵי כָּךְ, שֶׁהוּא לֹא יִהְיֶה מְצִיאוּת לְעַצְמוֹ, אֶלָּא כְּרַגְלַיִם הַבְּטֵלִים אֶל הָרֹאשׁ – מִיָּד כְּשֶׁהָרֹאשׁ חָפֵץ בְּדָּבָר מְסֻיָּם, מְבַצְּעִים זֹאת הָרַגְלַיִם מִיָּד מֵאֲלֵיהֶן. אִלּוּ הָרַגְלַיִם הָיוּ מַרְגִּישׁוֹת אֶת מְצִיאוּתָן הָעַצְמִית וּמַתְחִילוֹת לְהַרְהֵר הַאִם עֲלֵיהֶן לְמַלּאֹת אֶת רְצוֹן הָ"רֹאשׁ", הֲרֵי זוֹ הוֹכָחָה שֶׁקַּיֶּמֶת בָּהֶן מַחֲלָה ר"ל. וְזֶהוּ פֵּרוּשׁ הַבִּטּוּי "הָאָדָם נַעֲשֶׁה רַגְלַיִם אֶל סֵפֶר הַתּוֹרָה" - הַקַּבָּלָה וְהַהַחְלָטָה עַל כָּל הַשָּׁנָה, שֶׁהוּא יִהְיֶה בָּטֵל לְגַמְרֵי לַתּוֹרָה, עַד שֶׁכָּל הוֹרָאוֹתֶיהָ יֵעָשׂוּ אֶצְלוֹ מֵאֵלָיו וּבְדֶרֶךְ מִמֵּילָא.

וּכְשֵׁם שֶׁבַּמָּשָׁל שֶׁל הָרֹאשׁ וְהָרַגְלַיִם, מְבִיאוֹת הָרַגְלַיִם שְׁלֵמוּת גַּם לָרֹאשׁ, בְּכָךְ שֶׁהֵן מוֹלִיכוֹת אוֹתוֹ לְמָקוֹם שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לְהַגִּיעַ מֵעַצְמוֹ, כָּךְ הוּא גַּם בַּקֶּשֶׁר שֶׁל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עִם הַתּוֹרָה. עַל יְדֵי כָּךְ שֶׁבְּנֵי יִשְׂרָאֵל מְקַבְּלִים עַל עַצְמָם אֶת עֹל הַתּוֹרָה בְּשִׂמְחָה, מִתְוַסֶפֶת הִתְעַלּוּת גַּם לַתּוֹרָה. וְזֶהוּ הַפֵּרוּשׁ שֶׁל "זְמַן שִׂמְחָתֵנו", לְשׁוֹן רַבִּים: שֶׁבְּנֵי יִשְׂרָאֵל שְׂמֵחִים עִם הַתּוֹרָה והַתּוֹרָה שְׂמֵחָה עִם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (הרבי מלובביץ', ליקוטי שיחות חלק ד, שמחת תורה)

בריקודים של שמחת תורה אנחנו שוכחים מעצמנו. לא השכל שלנו שמבין את התורה, וגם לא הלב שמתפעל ומתרגש ממנה, אלא דווקא הרגליים שפשוט הולכות אחרי התורה בלי חכמות – הן המבטאות את החיבור לה' ולתורה. ההליכה בלי חכמות היא המביאה את השמחה הכי גדולה – לא רק לנו, אלא גם לתורה. לכן אנחנו קוראים ליום הזה "שמחת תורה" ולא "שמחה בתורה", כי גם התורה עצמה שמחה כביכול בחיבור אתנו.

בשמחת תורה אנחנו מסיימים את התורה ומתחילים אותה מחדש, מבראשית. השמחה סובבת בעיקר סביב ההתחלה של התורה וההתמסרות שלנו ליישם את התורה. וכך מסביר ה'שפת אמת' (סוכות תרל"ד): 

שִׂמְחַת תּוֹרָה הוּא הֲכָנָה עַל כָּל הַשָּׁנָה לִהְיוֹת קָבוּעַ בַּתּוֹרָה, כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ חז"ל "עַל שֶׁלֹּא בֵּרְכוּ בַּתּוֹרָה תְּחִלָּה". וְלָכֵן בִּתְחִלַּת הַשָּׁנָה יֵשׁ שִׂמְחַת תּוֹרָה, שֶׁיִּתְבּוֹנֵן הָאָדָם גַּדְלוּת הַתּוֹרָה שֶׁהֵם דִּבְרֵי אֱלֹקִים חַיִּים. וְעַל יְדֵי הַתְּשׁוּקָה וְהַשִּׂמְחָה לְהִתְדַּבֵּק בַּתּוֹרָה, נִשְׁאָר אַחַר כָּךְ דְּבֵקוּת מֵעֵסֶק הַתּוֹרָה... וְכֵן אַף אֲנָשִׁים סוֹחֲרִים שֶׁבְּכָל הַשָּׁנָה אֵין עוֹסְקִים תָּמִיד בַּתּוֹרָה, מִכָּל מָקוֹם עַל יְדֵי הַשִּׂמְחָה בִּתְחִלַּת הַשָּׁנָה, שֶׁקּוֹבֵעַ בְּלִבּוֹ וְקָשֶׁה לוֹ לִפְרֹשׁ מִדִּבְרֵי תּוֹרָה, מוֹעִיל לוֹ שֶׁלֹּא יִשְׁכַּח לְגַמְרֵי אַף שֶׁעוֹסֵק בִּדְבָרִים אֲחֵרִים... וְלָכֵן יֵשׁ שִׂמְחַת תּוֹרָה בִּתְחִלַּת הַשָּׁנָה.

בשמחת תורה אנחנו מתחילים להזכיר גשמים ולומר "משיב הרוח ומוריד הגשם" בתפילה. אומרים בשם הבעש"ט שמשמעות "משיב הרוח" היא שכעת כל הרוחניות של החגים חולפת, ו"מוריד הגשם" – שעכשיו נכנסים שוב לגשמיות. ואכן, היציאה הזו לשגרת היום יום היא נקודה משמעותית שמעלה את השאלה – איך שומרים על כל המטען הרוחני שקיבלנו בימי החגים ולא מאבדים אותו בתוך הגשמיות של ימות השנה? על כך אומר ה'שפת אמת' עצה אחת: שמחה. השמחה בתורה חוקקת את התורה בעומק לבנו, עד שקשה לנו להיפרד ממנה. בזכות השמחה אנחנו מסיימים את המסע המופלא של החגים עם טעם של עוד.