היינו כחולמים

"המקדש דלעתיד" שבו מראין לכל אחד ואחד "שבת חזון הוא מלשון 'מחזה' רבי לוי יצחק מברדיטשוב

בחלומי

הרב ליאור אנגלמן

עומס כזה כבר מזמן לא נראה בנמל התעופה. למרות שהכשירו לקראת הכינוס את בית הנתיבות השביעי, עדיין צר המקום מהכיל את שטף הבאים. פעם היו קוראים לבית הנתיבות החדש "טרמינל 7", אבל כבר סר חינה של האנגלית, ובכל רחבי העולם מבקשים ללמוד עברית.

על לוח ההמראות והנחיתות החדש עומס אדיר וצפויות בעיקר נחיתות. חמש בבוקר – טיסה 884 מכוויית. נחיתה. חמש ושמונה דקות – טיסה 950 ממלזיה. נחיתה. אחריהן צפויות להגיע הטיסות מגרמניה, שווייץ, איראן, פורטוגל, ג'מאייקה, ניו־זילנד, לוב, ומאיפה לא. אפילו משלחת מאנטארקטיקה הגיעה אתמול בערב, לאחר שפיתוח מדעי מתוצרת ישראל אִפשר התיישבות חמימה ביבשת הקרה.

אחת לארבע שנים זה קורה. כל העולם מפנה את מבטו לירושלים. אחרי שהאולימפיאדה מתוצרת יוון יצאה מהאופנה והמונדיאל איבד מזוהרו, העיניים נשואות לירושלים לקראת פתיחת הכינוס הבינלאומי החמישי לתיקון עולם. בשנה הראשונה עטפו אנשי השיווק את הכנס בצלופן מילולי מיושן – "אולימפיאדת התקווה" קראו לזה. המילה "אולימפיאדה" מוּכּרת ומוכרת הסבירו פרסומאים מן הזן הישן. עכשיו כבר קוראים לכנס בשמו. אין צורך באנשי שיווק, אין צורך בפרסומות, האמת מוכרת יותר מכל סיסמה. זוהי כבר מסורת – מדי ארבע שנים בחג הסוכות מגיעים המונים. כל הכרטיסים נמכרו כבר לפני כמה חודשים וקשה לעמוד בביקוש ההולך וגדל.

אחת לארבע שנים "מושב השבעים ואחד" מתכנס בתוך אקווריון זכוכית ענק שסביבו עשרות אלפי צופים, להם מתאפשרת הצצה נדירה לתהליכי קבלת ההחלטות של הסנהדרין המתחדשת. דיונים מוסריים שנוגעים לפרט ולכלל, שכלול ופיתוח רעיונות ערכיים, וגילויים ראשונים מתורתו של משיח. הדיון מתורגם סימולטנית לשבעים שפות ובסופו גולת הכותרת – ניתנת אפשרות לנציגי האומות להציג את הבעיות שמטרידות את מדינותיהם, להיות שותפים לדיון ולקבל התחלה של פתרונות. בכינוס הקודם היתה המשלחת האנגלית מודאגת מהסיאוב שהביא אִתו העושר ובקשה לברר איך הופכים את העושר הזה למנוף של נתינה. המשלחת המקסיקנית פתחה בפרויקט שיקום של משפחות הפשע וברוני הסמים וביקשה עצה. המשלחת הסינית עדיין מטפלת בצלקות פתוחות של זכויות אדם פצועות. ולבסוף, כשכמעט תם הזמן מצאה המשלחת הגרמנית אומץ והניחה בפתחה של המליאה את השאלה שחובטת בה כבר שנים, איך מכפרים באמת על השואה ההיא.

לא רק הסנהדרין מהווה מוקד משיכה, בכל סמטה מסמטאות ירושלים לימוד בשפות שונות, קבוצות בירור ודיון, ודוכני חסד בהם רעיונות שמיוצאים לכל העולם.

השנה כבר לא משפשפים את העיניים לנוכח משלחות ענק ממצרים, לבנון, עיראק וסוריה. בכנס הראשון אמנם לא הגיעה משלחת ממדינה ערבית, אבל מהפכת הנשים בארצות ערב היא שחוללה את השינוי. הן מאסו בנישואין בכפייה לבני זוג קשישים שמעולם לא הכירו, מרדו בזוגיות עם כל המרבה במחיר ובתחרות נשים על לבו של גבר אחד. לאחר ששמעו על המהפכה שחולל הכנס הירושלמי הראשון במבנה המשפחה באירופה, התחיל לחץ אדיר. מחאות המוניות והפגנות ענק, ואפילו כנסי לימוד נשיים ממקורות יהודיים לא הותירו ברירה. היה צריך לתת מענה אנושי ראוי לאישה הערבית. בלחצן שלהן התבקש מענה מחכמי ירושלים. זה נראה היה תחילה כניצחון נשי אבל הפך לניצחון של העולם הערבי כולו. מאז ההחלטה השנויה במחלוקת של המופתי הקודם להניח להר הבית ולהתמקד במכה, החלטה שקרעה את העולם הערבי, לא ידע העולם הערבי אחדות כזאת. סוף סוף נוצרה תמימות דעים, הנשים הרגישו בבינתם את מה שאיחרו להבין הגברים - מירושלים היהודית יוצאת בשורה חדשה למשפחה הערבית ולעולם כולו.

המדינה היחידה שהתבצרה בעקשנותה שלא לקחת חלק בכינוס הענק היתה ארצות הברית. קשה היה לה לוותר על היומרה רבת השנים להיות מנהיגת העולם. אבל השנה, מלחשים שגם משם תגיע משלחת לא קטנה. אנחנו מצפים.

בעיקר מצפים לשמחת תורה. אחרי שכל המשלחות ייצאו בחזרה לביתן עם מזוודות עמוסות רוח טובה פטורה ממכס, נישאר לחגיגה ישראלית משלנו. רק שלנו. סתרי תורה בשפה ישראלית פנימית, קדושה שכמוה עדיין אין העולם יכול להכיל וריקודים עד לב שמיים. כל הזרמים וכל השבטים תחת כיפה אלוקית של שמיים. יודעי ח"ן מספרים שהמחול הגדול של הצדיקים יתקיים השנה בגיהינום מפני שגן העדן צר מלהכיל את כל המחוללים, ושריקוד הצדיקים בגיהינום יסחף פנימה את כל פורצי הגדר והתועים בדרך, אומרים שמקפיצות הרוקדים יינתקו אזיקי הגיהינום ויגיעו כולם עד שערי גן עדן. אז, מלחשים כאן ברטט, תיפתח בפנינו להט החרב המתהפכת ונטעם מעץ החיים.        

 

כי בא אורך

הרב חיים סבתו

קומי אורי כי בא אורך

אלי ארצך ועריה

עורי עורי לבשי עוזך

בא לציון א־לוהיה

 

סוכת שלום הוא לך יפרוש

אורו יזרח מעליה

ועלייך ישיש משוש

כעל כלה בנעוריה

 

רחובותייך יימלאו

קולות חופה ומחוליה

ששון שמחה בך יימצאו

תנוס צרה ואבליה

 

לא תמוט ברית שלומך

חסד א־ל מעליה

חנן השם חטאת עמך

לא יביט עוד אליה

 

לא תבוא לעד שמשך

צדקה מרפא בכנפיה

עטרת ישע ללבושך

צניף מלוכה לעוטפיה

 

ימין ושמאל אז תפרצי

ארצך תרחיב גבוליה

כל בנייך תקבצי

כמו אשה את עוליה

 

עדי תופייך תעדי

כמו כלה בכליה

עוד יבנך ותבני

באה עת גאוליה

 

ברגע אחד הכול ישתנה

זלמן רודרמן

ימי בין המצרים כאן ואתה מסתכל סביבך, מקשיב לקולות וקולט מראות, ושואל את עצמך: ככה יבוא משיח?! ככה נראה עַם ערב גאולה?! עם נשות הלהכעיס ששׂמות ללעג וקלס את שריד בית תפארתנו, עם קמפיין הדתה מופרך שמהלך עלינו אימים כבר כמה שבועות ועם עליבות התגובה שלנו על מתקפת טרור חמורה במקום הכי קדוש לנו?! ככה בונים חומה?!

מצד שני, תקשיבו לשני סיפורים קטנים מהחיים:

זה היה יום חם. חום אימים (כמו כל הקיץ הזה). בגלל עומס מטלות חריג מיהרתי עם המכונית הביתה ובאחד הסיבובים – כמה מאות מטרים מהבית – לקחתי לא טוב את הפנייה והגלגל התחכך במדרכה. הפנצ'ר היה חד משמעי ומיידי. יצאתי החוצה מהמכונית מתוסכל ואובד עצות. בבגז' היה לי אמנם ג'ק מצויין הפועל על לחץ אוויר, אבל מעולם לא השתמשתי בו. ואני ממהר נורא!

איש צעיר הגיח מפתח בית סמוך. הציץ, חזר פנימה וכעבור רגע יצא עם בקבוק מים קרים וכוס. "קח, תשתה", הציע לי. לא הבנתי מאיפה הוא נחת עליי. "פנצ'ר", אמר. "כן", עניתי בחמיצות, "ויש לי פה ג'ק משוכלל, רק שאני לא יודע איך להפעיל אותו". האיש הרים את הג'ק הכבד, הניח אותו על האדמה ותוך כדי ביצוע העביר לי קורס מזורז בהפעלתו. לאחר מכן התעקש לשחרר בעצמו את הברגים ולהחליף את הגלגל. עזרתי לו כמובן, אבל הוא היה צעיר ונמרץ ממני ועשה את רוב העבודה. "מה גרם לך לצאת אליי?", שאלתיו תוך כדי. "בדיוק חזרתי מהעבודה ואבא שלי עבר כאן ולא יכול היה לעצור, אז הוא טלפן אליי שאצא החוצה כי מישהו צריך עזרה". כשסיים ונפרדנו, התקשיתי למצוא את המילים שיביעו את תודתי והערכתי. הוא נתן בי מבט תם וטוב ואמר: "כפר חב"ד, לא?".

ישבתי בבנק והמתנתי לפקידה בכירה שתתפנה. מולה ישבה אישה מבוגרת, כבת 70. הפקידה טיפלה בה בחן וביעילות. לבסוף התעניינה המבוגרת בהסדרי המשיכה ממכשיר הכספומט שמחוץ לבנק. "בואי ניגש לשם ביחד", הציעה הבכירה. היא ליוותה אותה אל המכשיר ועמדה איתה יחד בתור. עקבתי אחריהן מבעד לדלת הזכוכית הגדולה. אחר כך חזרה איתה פנימה כדי להכניס לה את המזומנים למעטפה. "תדעי לך שסבתא זה הגיל הכי יפה!", שמעתי אותה אומרת למבוגרת הקורנת.

בעיניי, שני הסיפורים הקטנים הללו הם סיפורים גאוליים. מפני שהם שייכים לעידן שבו העולם יתנהל באופן בריא והרמוני.

כל אחד מאיתנו פוגש בחייו מקרים מעין אלה. מקרים החושפים את הטוב הנאצל הגנוז בנו. החכמה היא רק לגרום להם להיות תכופים וצפופים. ככל שהרזולוציה שלהם תהיה גבוהה יותר, כך נדע שאנחנו מוכנים יותר אל האור הגדול של הגאולה.

ומה בקשר לקמפיין ההדתה וכו'? ובכן, גם על זה אפשר להסתכל במבט הפוך. כי שימו לב באיזו קלות ובאיזו מהירות מוחדרים מושגים חדשים לשיח הציבורי ומשתלטים לחלוטין על סדר היום. מישהו צעק "הדתה", וכל העדר מחרה מחזיק אחריו. מישהי הכריזה "הדרה", ולהקה שלמה מצווחת בעקבותיה. התקשורת (בארץ ובעולם) מגלה אמפתיה עקומת שכל ל"פגיעה ברגשות" של בני דודינו הערמומיים, והופכת בכך חושך לאור ואור לחושך.

אבל ממש באותה קלות וממש באותה מהירות, השיח הזה יכול גם להתהפך. ברגע אחד יכולים מושגים חדשים – נכונים ובריאים – להשתלט את השיח הציבורי ולקבוע מחדש את סדר היום שלנו. כי הטוב הפנימי קיים בכולנו באופן מובנה. הוא חלק בלתי נפרד מאיתנו. יותר מדיי שנות גלות עיוותו אצל רבים בתוכנו את קו החשיבה הפשוט והישר. הן טשטשו את הטוב הטבעי שבנו. גרמו לנו להיות מי שאנחנו לא.

כל מה שצריך זה להזיז איזה כפתור קטן, שיעביר אותנו ממצב גלות למצב גאולה. ואת זה יעשה בעזרת ה' משיח צדקנו תכף ומייד. הכול יכול להשתנות – והכול אכן ישתנה – ברגע אחד ממש.

 

פוסט־גאולה

רן ובר

השעון המעורר צלצל בדיוק בזמן, אבל כבר התעוררתי, רגע לפניו. לא הרגשתי עייפות או כבדות אלא תחושה של רעננות ותקווה לקראת היום החדש מילאה את גופי.

פקחתי את עיניי ועוד לפני שיצאתי מהמיטה נזכרתי בנוכחות ה' יתברך, זה היה נעים ומרגיע אבל מעבר לכך גם מפתיע. נזכרתי שבעבר למדתי תורה של רבי נחמן שדיבר על זה שזהו מנהג יראי ה', להיזכר בעלמא דאתי ברגע שקמים משנתם ואני תמיד הייתי טרוד וטרוף ונזכר רק מאוחר, אחרי שהיום כבר בלע וירק אותי כמה פעמים לפחות. היום לא התאמצתי, זה פשוט היה שם, במרכז התודעה שלי.

קמתי בזריזות ומיהרתי למניין, כולם היו שם, אפילו אהוד שתמיד מגיע רק באמצע עמידה.

אהוד אמר שהם מוציאים טנדר לבית המקדש למי שרוצה או צריך לעלות. חייכתי לעצמי.

וּבִירוּשָׁלִַם תְּנֻחָמוּ.. זה קורה עכשיו.

אחרי התפילה למדנו קצת ואז יצאתי להתבודדות ביער, התחלתי בהודיה לה' על כל הטוב שהוא מרעיף עלינו. איזה זכות להיות בדור הזה, הדור של הגאולה, לראות ניסים גלויים. השנים האחרונות היו כל כך קשות ופתאום זה קרה. עדיין קשה לעכל. גם מביש להודות – קצת קשה להתרגל.

אחרי ההודיה חיפשתי כרגיל משהו לבקש. זה היה המנהג שלי מאז שהתחלתי להתבודד לפני שנים רבות, אני מודה לה' יתברך ואז מגיעים הצרכים, החסרונות והקשיים, כמובן. אצל מי לא. ניסיתי למלמל את הטקסט המוכר – ריבונו של עולם אני רוצה להיות קרוב אליך, אבל לא הצלחתי להוציא דבר מפי. אני קרוב אליך, ענה קול בתוכי. נכון, חייכתי חיוך מבויש, אור תמידי של נוכחות עליונה שכן בי וקרן מעיני כל מי שפגשתי.

אוקיי. בריאות? כולם הבריאו בשלושת הימים האחרונים באורח פלא. פרנסה? אולי אבקש על פרנסה, תמיד צריך, לא? הכל בסדר, אמרתי לעצמי, יש לי כל גם אם זה לא מיליונים. אם הלב שלי לא היה שופע בטח הייתי מרגיש חרדה עצומה. אני כבר כל כך רגיל לחיסרון, מה עושים בלי חיסרון?! הרגשתי כמו מישהו שאיבד אבר ועדיין ממשש את החלל שנוצר בתקווה למצוא שריד למציאות נכחדת. יכול להיות שהכל טוב? בפשטות?? יכול להיות שבאמת הכל בסדר אבל לא רק באמונה מרוחקת אלא בצורה מוחשית?

עם ישראל! משהו שקשור לעם ישראל. התחלתי לצחוק בקול רם. באמת. נו. גאולה? יש. אמונה? יש. אחדות? יש. משיח? יש.

כל החסרונות נראו לי כמו הדים של חלום רחוק. כאילו התעוררתי בפעם הראשונה מהשינה, אבל באמת, ופגשתי מציאות כל כך דומה וכל כך שונה ממה שהכרתי. הכל היה כביכול אותו הדבר אבל שונה לגמרי, כל מה שלמדתי במשך שנים כרעיון מרוחק פתאום היה קיים לנגד עיניי או ליתר דיוק - בתוך לבי.

ואז הבנתי בפעם הראשונה – כי בשמחה תצאו. על ידי השמחה נצא מהגלות וגם היציאה עצמה היא שמחה גדולה. עד בלי די.