החול שהתמלא בקדושה

מזכרת מגוש קטיף במלאות שתים עשרה שנים לגירוש

מהרגע הראשון שהגענו לגוש קטיף, היה ברור לכולם שלא כסף הוא המניע והמנוע, אלא חלוציות, ערכים, עשייה, יישוב הארץ, או במילים אחרות - קיום התורה ומצוותיה. כל האווירה בגוש קטיף הייתה כזו, מההתחלה ועד לרגע האחרון עליה. הקדושה מילאה את החול, תרתי משמע. גם החילונים שבינינו הרגישו בנוח ליד הקדושה שהייתה שם - במוסדות החינוך הרבים, בחסד הרב שמילא את האוויר והאווירה, בקשרי אנוש טובים בין כולם. לא היו מעמדות, כולם למען כולם, עושים הכל יחד.

שני תחומים מרכזיים היו בגוש קטיף, ובהם הושקע מאמץ גדול. הראשון הוא החקלאות, שהיה האמצעי להפרחת השממה הפיזית וחזרת עם ישראל לארצו, והיווה מקור פרנסה מרכזי, והשני היה החינוך, שמטרתו העשרת דור העתיד בתורה ובחכמה, העשייה הרוחנית, וגם הוא הפך עם הזמן למקור פרנסה עיקרי בגוש.

למרות שמבחינה מספרית החקלאות פרנסה רק כשליש מתושבי האזור, התחושה הכללית הייתה שכולנו חקלאים, אם בגלל הנוף המלא חממות, התוצרת החקלאית שהגיעה לכל פינה, שמות היישובים הקשורים כולם לחקלאות ומאפייניה, ואפילו בגלל הרעש שעשו החקלאים בכל מקום... זה היה נוכח בכל פינה. היה זה שילוב של חקלאות ואמונה, חקלאות מחדשת ומתחדשת על פי התורה, חקלאות בה החקלאי מתפלל וזורע, מאמין ושותל. חקלאות הגואלת את הארץ משממונה הפיזי והרוחני כאחד. לכן העבודה בחממות הפכה עם הזמן לא רק מקור פרנסה אלא אימון באהבת הארץ ובאהבת הבורא גם יחד, אימון אשר הרים את החקלאות ואת החקלאים למקום אחר לגמרי.

התחום השני, החינוך, היה מעל הכל, כשבכל ישוב מערכת מעונות יום וגני ילדים לתפארת. נבנו מספר בתי ספר יסודיים, כדי לתת מענה הולם לכל ילד וילדה, הוקמה אולפנה לבנות ולאחריה גם ישיבה תיכונית לבנים, ואפילו לימודים גבוהים היו שם - מכינה קדם־צבאית, ישיבות גבוהות, כוללים בחלק מהישובים, ומדרשה לבנות עם לימודי קודש לצד תואר אקדמי. מי שלמד מחוץ לאזור זכה למערכת הסעות נוחה ויעילה. אין ספק שהעושר החינוכי הזה היה ללא כל פרופורציה לגודל המקום, כי זה מה שהיה חשוב לתושבים, זו הייתה השפה.

בשנים הראשונות היה נראה כי כל תחום עובד לעצמו, במערכת משלו. אך ככל שההתיישבות בגוש קטיף גדלה, ושטחים נוספים נחרשו והוכשרו לגידולים שונים, התחיל החיבור הפלאי ביניהם, בין החומר לרוח. ככל שחממות נוספות נבנו, הוקמו כיתות לימוד נוספות. וככל שמוסדות לימוד חדשים נבנו, הלכה החקלאות ופרחה. החקלאות שגדלה על חול עשתה שם הרבה קודש. בגלל הקשר המיוחד בין היהודי לאדמתו, האדמה חשה מי נמצא עליה, מי מוסר נפשו וממונו עליה, והחזירה לו בהתאם - כמות הפרי רק הלכה ועלתה, האיכות השתפרה מאוד, והשם הטוב של התוצרת הגיע למרחקים. החקלאות בפרט וההתיישבות בכלל שינו גם את מזג האוויר באזור. החקלאים ראו איך הטבע משתנה מול עיניהם - סופות החול נרגעו ופסקו, כמות המשקעים עלתה והמאפיינים המדבריים נעלמו. לא עוד הבדלים קיצוניים בין יום ללילה, כפי שהיה בשנים הראשונות, אלא דווקא אקלים מתון, כשהכל במינון הנכון. ראינו במו עינינו איך האדם מסלק את השממה ומשנה את הטבע בכבודו ובעצמו. לצערנו, את הטבע של שכנינו הערבים לא הצלחנו לשנות.

עם הגידול בחקלאות, כל החסרונות שהיו בהתחלה וקצת הרתיעו הפכו ליתרונות... אדמת החול הגרועה הפכה אידאלית לגידולים, כיוון שהטפטפות הזרימו לתוכה את הכמות המדויקת של מים ומינרלים, הלחות והחום התאימו לחממות הירקות והפרחים שפותחו בגוש קטיף, וקול התורה שנשמע באזור כולו רק שיפר את התוצרת ואת החקלאי גם יחד. שיעורי תורה בחממות ותפילות קבועות בבתי הכנסת, גמ"חים של תוצרת חקלאית ומפעלי חסד מגוונים הפכו לחלק מחיי הגוש. החקלאי בגוש קטיף עמל כל השנים כדי לשפר את איכות התוצרת שלו וכמותה לא רק כדי להגדיל את הפרנסה אלא כדי לטפח את אדמת המולדת, כדי לתת מעשר גדול יותר לעניים, וגם לקחת חלק משמעותי יותר במפעל החסד הגדול שהתנהל שם. חלומו של החקלאי בגוש קטיף לא היה חשבון גדול בבנק, אלא לזכות לראות את בנו ממשיך את מה שהוא עצמו החל, זה היה שיא הנחת שלו.

כולם הרגישו איך הקודש מכסה את אדמת החול, איך החול מתקדש מרגע לרגע. שיא ההצלחה והשילוב בין שני התחומים היה בהמצאה המיוחדת של האזור - ירקות ללא תולעים, שהפך מזמן למותג בעולם כולו. היה זה פרי מאמץ של רבנים ואנשי חינוך והלכה, עם חקלאים מנוסים. הייתה זו השקעה משותפת של 'מכון התורה והארץ' אשר ראה לנגד עיניו את קידום המצוות התלויות בארץ, לאחר הפסקה של אלפיים שנה, עם מושבניקים מחוספסים הנושמים את האדמה עד כלות... ביחד זיכינו יהודים רבים להימנע מאיסור תורה.

אמנם לא עבדתי בפועל בחממות, לא זרעתי ולא קטפתי, אך כל השנים הייתי שותפה לכל מה שהתרחש בהן, ואפילו עולה לראות במו עיניי את מה שקורה שם. ראיתי את בעלי ברגעי קושי, של פיגועים בכבישים המונעים העברת תוצרת לשווקים, של מחלות שהרסו יבול שלם, של פגעי מזג האוויר שהרסו חממות, של פועלים שאינם מגיעים עקב סגר ביטחוני, של מתים המוכנסים למקרר החקלאי, ועוד. אך הוא היה תמיד אופטימי, כמו שאר חבריו, המחכים בשקט שהרע יעבור, ויוכלו להמשיך את העבודה. ראיתי אותו גם ברגעי השיא - כשחנך את בית האריזה המשוכלל, כשהחל קטיף של תוצרת משובחת, כשהכניס את  המחשוב והאוטומציה לחממות. ראיתי איך החיבור לאדמה ולאדם שמסביב חישל אותו ואת שאר החקלאים לגמרי. האמונה בשליחות ובייעוד הייתה שם מעל הכל. לכן גם האמונה שהכל יסתדר לטובה ואיום הגירוש יתבטל, מילאה את כל התושבים עד הרגע האחרון. החיבור לאדמה היה לחיבוק.

ההוכחה האמיתית לקשר המיוחד שלנו עם האדמה הגיעה דווקא לאחר הגירוש מגוש קטיף, כאשר הפועלים הערבים שלנו טלפנו וסיפרו שהם עושים בחממות שהשארנו להם בדיוק מה שלמדו אצלנו, מגדלים את אותם שתילים, משתמשים באותה השקיה, ומדשנים את אותם חומרים, אך שום דבר לא מצליח להם... שום דבר לא גדל על האדמה שהייתה שלנו... הבנתם מה זו אדמת ארץ ישראל??... הבנתם איך הייתה ארץ ישראל לשממה במשך אלפיים שנה??...

סוף דבר

העוצמה האנושית יוצאת הדופן, אשר הייתה בגוש קטיף, הייתה עוצמה של אנשים פשוטים וטובים, אוהבי הארץ התורה והאדם, באשר הוא אדם. היה זה מין פאזל שהשלים את עצמו, ויצר פסיפס של אנשים ועשיות. מושבניקים לצד עירונים, רבנים ליד חילונים, עולים חדשים לצד ותיקים, כולם יחד יצרו מנגינה ערבה, שלא תיפסק לעולם.

והחוסן הזה הביא אותנו להמשיך בעשייה החלוצית, בהקמת יישובים חדשים במקומות שונים בארץ, בהמשכם ופיתוחם של מוסדות החינוך והתורה שהיו בגוש קטיף ואף פתיחתם של מוסדות חדשים, ביצירת יש מאין ויש מיש... תושבי גוש קטיף הבינו מהר מאוד שרק הם בכוחותיהם שלהם יצליחו לשקם את עצמם, ולא אף אחד אחר, וכי חייבים להישאר יחד, כי זה הריפוי הטוב ביותר. לקחנו את גורלנו בידנו, התרוצצנו בכל משרד שרק אפשר היה, נעזרנו במעט אנשים טובים שעזרו לנו לאורך כל הדרך, והיום - שתים עשרה שנים אחרי הגירוש, רוב התושבים כבר גרים בבית משלהם, יחד עם חבריהם מהגוש, והם רואים את האור בקצה המהלך.

הצלחנו בכוחות משותפים שלנו להוציא את עצמנו מהשבר הגדול שגזרה עלינו ממשלת ישראל. את החוסן שלנו אנו מחלקים בשמחה לכל מי שרוצה, ומקווים לחזור במהרה לגוש קטיף.